|
נעמה גולן היא ירושלמית צעירה שאומרת מא-אתיים ולא
מתביישת לבקש מציצה מהמוכר בקיוסק. פיכסה, ראש כחול
יש לכם.
יש לה שתי אחיות גדולות וכלב (או עז?) ושני הורים
מקסימים. היא לומדת תיאטרון מאז שהיא זוכרת את עצמה,
ופיתוח קול. שואפת להיות מתנדבת סדרתית אחרי
שהקריירה שלה במוזיקה לא תתקדם לשום מקום.
הוא כל הזמן חייך.
מין חיוך מטורף ולא מובן.
והוא צחק, צחק צחוק שממנו כולם פחדו.
האיש, כך קראנו לו.
|
הידיים הן החלק שמראה על האופי. הידיים - יותר מכל דבר אחר.
הוא הרים את עיניו, וזה כאב, כי הידיים שלו לחצ,- למרות שהוא
לא החזיק אותי. הוא אמר: "עכשיו את נשארת איתי!"
ואז התעוררתי.
הטלפון צלצל. זה היה הוא.
|
כל שנכתב בפתיחה זו הוא אמיתי. כן, התרחש במציאות. אתם יכולים
שלא להאמין. ייתכן כי אני לא הייתי מאמינה, לו הייתי במקומכם.
בייחוד אם היה זה אדם שאינני מכירה, אדם תמוה שכותב יצירות
מוזרות... אבל אני כתבתי כדי להשתחרר.
|
יש לי אבנים בלב.
אבנים בלב, במוח, בבטן, ברגליים, ביד.
הזמן קופא לרגע, והאבנים עוד מלחשות: אני כאן!
ומעלות רגש, זיכרון של משהו מתוק.
|
ומה, אין עוד בעולם
אליפסה כמוני?
|
זה כמו בגידה.
זוהי בגידה!
בגדו בי.
|
היא יורה.
אקדח ביד, והוא נופל.
תמיד היא אכזרית.
תמיד דואגת. לא מתחשב.
אבל תמיד היא אכזרית.
|
יש אנשים שאני אוהבת לחיות
אבל אתה חתיכת חרא כל המחשבות המודחקות שלי
|
"אתה לא אוהב אותי"
בעצם לא רחוק
ממה שאני מכיר
אז אני משתיק אותה בנשיקה.
|
השמיים
הים
העץ והפרח
החול
הלבן
|
ייתכן כי ידעתם כל זאת וזה לא משנה לכם.
אבל לי זה משנה. וממש לא אכפת לי שלכם זה לא אכפת.
כי המונולוג הזה -
המונולוג הזה,
הוא אני.
|
כשכל השקרים מתחברים ביחד, הם הופכים לאחד הסוגים של
מפלצות-שמתחת-למיטה. מהמפלצות האלה הרי תמיד פחדנו, ולא משנה
אם ידענו שהן קיימות או ידענו שלא... הרי אנחנו לא באמת
יודעים.
|
מי זה היה?
הנה, אני מצליחה לדמיין משהו. ילדה, אולי. כן.
|
ואני מנשקת אותך ותוהה
איך תיראי כשאת לבושה פחות
|
|
|
למה הלאמה לובשת
פיג'מה?
כי זה בגד נוח
לזיון זברות.
- מוכר בחנות
בגדים ביום,
מוכר בחנות מין
בלילה. |
|
