|
מורט דה לה לון נולד בסתיו, בבוקרו המוקדם של יום
שהיה יוצא דופן עקב הקור והצינה שליוו אותו. כך
לפחות סיפרה לו אמו. עוד היא ספרה לו כי הוא כלל לא
רצה לצאת מהרחם החמים והיו צריכים לשלוף אותו משם
בכוח, בניתוח קיסרי.
ברבע המאה האחרונה הוא הספיק לחיות ברחובות, בין
חתולי אשפתות ולעתים להתפרנס מריקודי חשפנות, כשהוא
לבוש בבגדי נשים. עד כה היו לו שלוש אהבות גדולות
שלא מומשו, שני רגעי חרטה, רגע אחד שבו יכל להתעשר
אך וויתר על העניין מטעמי נוחות ועוד אינספור רגעי
דכדוך מייאשים אך לצידם גם רגעים של אושר צרוף.
אוהב את ימות הסתיו, החורף והאביב ואת הלילה וכל
הנלווה אליו. כמו כן, נוהג להתחבר אל שולי החברה וכן
נוהג להמציא על עצמו אוטוביוגרפיות (כמו שכבר בטח
הבנתם..)
חלק ממה שיפורסם כאן יהיה קודר למדי וחלק דווקא
צבעוני, חלק נכתב לפני שנים וחלק ממש לאחרונה (אם כי
בהתחשב בזמן שלוקח כאן לאשר יצירות ייתכן והמשפט
האחרון כבר לא יהיה בתוקף.. ),חלק אכן קרה במציאות
וחלק אולי, חלק נכתב בליל ירח מלא וחלק לא.
מורט דה לה לון מאחל לכולם הנאה קסומה, חוויה מרגשת
ושכרון חושים מענג.. :)
אח בכור-
http://stage.co.il/Authors/AforTishray
אז מי מוכן יהיה להצטרף? מי תהיה מוכנה? חוסר שעמום מובטח.
טוב, לא לכולם. רק למי שמסעות כאלו מדברים אליו.
רק למי שחיכה למסע הזה, כפי שהישן מחכה לחלומותיו. רק למי
שעבורו מסע כזה הנו בלתי נמנע, כפי שהנדידה בלתי נמנעת היא
לציפורי הצפון.
|
אתה מנסה לחזור אל הלילות של אותן זונות אהובות שלעולם לא תזכה
לראות צוחקות או אל אלו שלמרות שיצחקו בלב שלם, עדיין יהיה זה
לב דומע. אתה מנסה לחזור לזמנים של רוחות צהובות, לימי ליאונרד
מרירים-מתוקים, ימים של נסיכות קפואות וענקים עצובים ושומרי
לילה נינוחים...
|
אם כך.. מי הראשון שיצעד קדימה ויעמוד לצדי!!! מי הראשון שיקום
ויאמר- הלאה הכרך הגדול, הלאה העיר האפילה, הלאה הקרירות
והניכור, הלאה הררי הזבל וטונות האשפה, הלאה הצפיפות והזוהמה,
הלאה הבינוניות והשטחיות, הלאה הניצול והדיכוי... תחי המהפכה,
תחי אוטופיה!!!
|
אי אפשר היה לראות את פניה בציור אלא רק את שיערה שהיה שחור
וכהה כמו לילה ללא ירח. ואז הוא הפך את הנייר והבחין כי בצד
השני היה רשום-
"שכחנו להתפלל אל המלאכים, נער צועני שלי, וגם הם שכחו להתפלל
עבורנו
|
וכך היא מתיישבת מעליו, מצמידה את ידיו לחול הרך, צוחקת בהנאה
ומסיטה את ראשה לאחור, כמו בהתחלה.. "תראה!!" היא צוחקת
וקוראת בקול "תראה את רידינג.. הארובה הזו נראית כמו זין ענק
וצבעוני, מלא אורות מהבהבים, זקור אל-על אל השמיים ופולט עשן
מרוב תשוקה וחרמנות..
|
הגסיסה שלך הייתה מהירה וחזקה. את בעצמך אמרת שכשתמותי אז זה
יהיה כמו אורגזמה- מהיר וחזק. וכשאני השבתי לך שאת האורגזמה
שלי אני מעדיפה איטית ורכה אז ענית לי- נכון, כי ככה זה יהיה
כשאת תמותי, מיתת נשיקה איטית על גבי מיטת אפיריון רכה, מלווה
בחיוך ומלאכים..
|
תוכלו לטעום תשוקה, תוכלו לגעת בחמלה, תוכלו לגלות שמחה ועצב,
ייסורים והנאה. ותוכלו אולי, אם אכן תתאמצו מספיק, להבין אהבה.
ברוכים הבאים, אתם המקשיבים לקולי האילם, אל חייה, האמיתיים
והמדומים כאחד, של רוזמרין. ברוכים הבאים אל בית האהבה שלה.
|
אני סוקר במבט המצלמה את אלו שסביב.. איני מצליח למצוא, ולו
על אחד מהם, מבע, ולו הקטן ביותר, של צער ושל הלם על מה שארע
כאן, רק אתמול בערב.. אין זה המקום להתאבל על עשרים ילדים
טבוחים.. אין זה המקום להרים ידיך אל שמש הגיהינום הזו ולדרוש-
די..די!!
|
ואת דרכם חזרה דרומה ליווה הים השקט, הים החם והמבין, שמש הקיץ
אשר חדלה מלבעור עומדת להישטף בין גליו הקרירים ולכל אורך הדרך
היא הביטה אל הים, נפרדת גם ממנו בחיוך שליו, ואולי בעצם, כמו
העצים הדוממים, היה זה הוא שנפרד ממנה.
|
כאן ועכשיו אני ואת יושבים, ואת שוב שרה ומנגנת את כל שירייך
הקסומים, בקולך העדין ובשפתך הענוגה, ובחוץ לילה חמים של סוף
יוני.
בפעם הקודמת שישבנו כך ואת שרת את כל השירים האלו, היה זה
יומיים בלבד לאחר אותו מוות פתאומי בו נתקלנו. בחוץ היו עננים
אפורים, שכיסו
|
שמה היה מאי אבל היא הייתה קוראת לעצמה מרי-אן אפילו שכולם
אמרו לה שמאי זה שם נורא יפה. והיא הייתה מדמיינת שהיא נסיכה
שרק הגיעה לפה במקרה מעולם אחר וכבר שכחה איך לחזור ושלאונרד
כהן כתב במיוחד בשבילה את שיר הפרידה היפה שלו..
|
אתה יודע מה אתה צריך? אם לא אכפת לך שאני קצת מייעץ לך ככה...
הדבר הבא שתפרסם אצלי צריך להיות משהו משעשע, קליל כזה. קטע
כזה, עם הומור עצמי, שמכיל קריצות לז'אנר שהוא פועל בו. קטע
שמודע לחלל שבו הוא מתקיים. אתה תראה איך אז יגיעו הרבה
קוראים. אולי אפילו איזה
|
והנה, באחד הסיבובים של כביש אחד מתגלים בנייניה הגבוהים של תל
אביב, הצומחים בה כמו פטריות לאחר הגשם. אך גשם עדיין לא ירד.
רק שכבת העננים הזו. עננים אפורים, ועצובים ומיואשים ממה שהם
רואים מלמעלה
|
שתיהן היו בגבן אליי כך שאת פניהן לא יכולתי לראות. אף אחת
מהן לא דיברה. הן רק ניצבו שם, מביטות לעבר נקודה לא נודעת,
שקטות ודוממות כמו העץ הזקן שלידן...
האם הן הכירו אותך? כמעט ויכולתי להאמין שאכן כך...
|
אז הנה הן התשובות לכל שאלותיי. הנה התשובות הפוצעות,
החודרות, מופיעות בכתבה אחת יחידה, בעותק ישן של עיתון.
מעולם לא היית. מעולם.
|
האם הזקן הזה הכיר אותך? האם היה מלטף את לחייך בחיבה לאחר
שהיית עוזרת לו לפעמים לסחוב את סליו לביתו הסמוך לביתך? ואולי
היית יושבת עמו כאן, בגן הקטן הזה והוא היה מספר לך סיפורי
זכרונות רחוקים על ארץ הולדתו שהייתה קרה כמו ארצך שלך
|
בפעם הראשונה בה הייתי כאן, כשבועיים לפני כן, היה זה בשעות
אמצע היום והשמיים היו מכוסים בשכבת עננים כבדים ואפורים.
הסתיו רק החל. היה זה בדיוק יום אחד לפני יום השנה מאז שעזבת
כאן את הכל, ונעלמת לנצח בתוך מימיו של האגם הקפוא הגדול.
|
אדוני הקצין... קודם אותי, אדוני הקצין
היא לחשה לו בחיוך,ספק נבוך ספק מתחנחן.
קודם אותי ואחריי הילדה.
הן גם לך יש וודאי ילדה קטנה... אדוני הקצין
|
הייתי רוצה לאהוב את שמך האמיתי ואת כל שמותייך הבדויים.
הייתי רוצה לאהוב את כל הספרים האבודים, ואת כל השירים
הנשכחים, ואת כל הערים הקסומות, שמילותיהם ומראותיהן נחקקו
בליבך.
הייתי רוצה לאהוב את המקום ממנו באת ואת המקום אליו הגעת.
|
לא רחוק מצמת גהה, לא רחוק מכל המשוגעים
יש מקום אחד, מקום נחמד,
מקום שבו אפשר ללכת על כוכבים.
|
כל עיר ראויה לחמלה,
מכיוון שכל עיר היא סך כל האנשים שבה.
וכל האנשים שהיו.
|
אז מה בעצם אני כן יודע עלייך. מה כן הספקתי לגלות ולהרגיש
ממך..
רק שיש לך תשוקה מסוכנת שמזכירה לי אותך כמו הכלאה מכשפת בין
טיגריס סיבירי לנמרה בנגלית שכבר ימים שלמים לא טעמו את טעמו
המתוק של בשר חי וכעת שוחררו מתוך כלוביהם ויצאו לראשונה אל
מרחבי הטבע החופ
|
רק הילדים רואים אותך אך מבקש היית להיות כמותם. מעולם לא
הייתה לך ילדות, מלאך נעצב שלי, ולכן לעולם לא תנצור את
זיכרונותיה. לעולם לא תדע את געגועי הילדות, החודרים כה עמוק
אל לבבות בני התמותה ומלווים אותם בכל אשר ילכו, עד יומם
האחרון על האדמה שתחתיך.
|
הדמות החזיקה בידיה שני מקלות, מניפה אותם באוויר ומוכנה לפרוט
בכלי נגינה מוזר, עשוי מיתרים, שניצב מולה. עיניו של האיש היו
עצומות והבעת פניו הייתה כזו של ריכוז מוחלט, כאילו וכל חייו
התכונן לרגע הזה, בו יוכל לנגן בכלי חסר הצורה שמלפניו.
|
וכשהייתה מסיימת הם היו עומדים זה מול זו, שני גופים חיוורים
לבנבנים ואז היא הייתה נוגעת בו ומלטפת את גבו ולמגע ידיה
החמות הוא היה נרעד כולו, מעביר ממנו ואליה צמרמורות של
התרגשות והנאה. והוא היה מחבק אותה חזק ואז הם היו נשכבים
ומטיילים זה על גופה של זו.
|
הא, גוט! אז אני רואה שהניסוי הצליח.. הגעתי לשנת 3003, יא?
מה זאת אומרת 'הגעתי', למה מאיפה אתה בא??
השם שלי זה הברון פון קלוץ, ואני בא משנת 2002.. קפצתי בזמן
אליכם כדי לראות איך נראה העתיד בעוד אלף שנה.. אלף ואחת למען
הדיוק..
|
על מה חלמת כשהיית ילדה קטנה? באותה ארץ קפואה רחוקה כשאימא
הייתה שרה לך שירי עם נשכחים ועצובים עד שהיית נרדמת.
חלמת על ארץ קסומה של נסיכים ואבירים ונסיכות נרדמות ששכחו את
נעל הזכוכית בארמון ושל קוסמים זקנים וחכמים וענקים טובים
ועצובים.
|
ולבסוף היא צנחה אליי וטמנה את פניה המתנשפות בכתפי וגופינו
המיוזעים והלאים נתאחדו והיו למקשה בשרנית אחת
והתחבקנו, ואולי אפילו התנשקנו
והנה גם לילו האחרון של העולם הגיע לבסוף, לסיומו.
|
בתקופת הדמדומים הזו פגשתי את יאנה. בתקופת הדמדומים הזו אהבתי
את יאנה. אהבה עזה וחדה, מטלטלת ומסערת חושים כסופה מתקרבת,
קולנית כהדי רעם רחוקים אך קצרה כמו הבזקי הברקים הנראים
באופק. וסופה אכן הלכה והתקרבה, הלכה ובאה.
|
"איני יודע עלייך כמעט וכלום.. מהיכן באת..מתוך פרח דבש?..מתוך
קצף הים?... האם פעם באמת אהבת מישהו?.. האם הוא החזיר לך
אהבה?.. על מה חלמת כשהיית ילדה קטנה?.. באותה ארץ קפואה רחוקה
כשאמא הייתה שרה לך שירי עם נשכחים עד שהיית נרדמת?.."
|
אל הארכיון האישי (4 יצירות מאורכבות)
|
|
אם הרחקתי לראות
יותר מאחרים-
הרי זה משום
שאני מסטול
לחלוטין
זוזו לסטרי,
תוהה ומתהה |
|
