|
חיוך.
וקצת הרגשה של אושר.
קצת.
עד שייגמר
עד שיימאס
עד שיבאס
עד מחר.
ובינתיים - החיוך,
נשאר.
מוריל, ילידת סוף 92.
אובססיבית לאוכל ולחורף,
ולמוזות שבאות באמצע הלילה
ולשירים מחורזים, מלאי תארים
שיש בהם שורה קצרה בסוף, בשביל לנשום.
ולהתרגש.
מדפים מדפים, מוכרים זעופים, שיקשוק קולבים, התלבטות מצבית.
הוא יכול לדמיין אותה עומדת שם, באמצע כל החביבות המאולצת
הזאת, מסתכלת בעיניים פעורות באנשים, בבדים, בגימורים,
בכפתורים.
והיא עומדת, והשיער קצת סתור כי היא לא אוהבת להסתרק והכרית
שלה תמיד בצד שמא
|
וזה המסקרן, המיסתורין שבך
בגלל זה נמשך ליבי אל שלך ?!
|
תפוח אחד, על עץ אחד - נע ברוח .
הסתכל ממעל על העולם הפתוח
הוא תהה אם ליפול מהעץ זה כואב
ואם יצליח בעולם הגדול להשתלב
|
והנה זה בא
ופורע שיער
ומעיף מטריות
וטורק שערים
|
רוח סתיו לוחשת
הקיץ תם.
החורף כבר בדלת,
מן הסתם.
|
פשוט לברוח.
רק לשכוח מהכול
לדעת שטוב עכשיו
|
"אין לחם" היא מתנצלת
ומגישה לו קפה שחור
"אין כסף" הוא אומר
והיא רואה שהוא שיכור
|
"זה עולם... פשוט עולם" אגיד לכם אני
"הוא לא דפוק, טכנולוגי או בכלל רוחני
הוא פשוט עולם, ככה, ללא כל הגדרה.
אז תחיו, תשתקו, ותגידו תודה!"
|
|
|
כמה פעמים ספרת
עד עשר ומשהו
קרה? |
|
