|
מורגנה עודנה סבורה כי לא נולדה באותה שנת 1987 מוכת
אבק של שריפה, אלא עוד אלפיים שנים קודם לכן.
בין עידנים של תחיה לתוך פוסט מודרניזם אכזרי.
נסיכה שחורה מהמאה ה-15 במסיכת ילדה ורודה של המאה
ה-21.
ואולי בשמלה פשוטה שתיווצר בעוד אלפי שנות אור.
היא לא מבינה מה הטעם של גוף שלישי יחיד.
גם לא ברבים.
ועל כן תפסיק לכתוב על עצמה.
לעת עתה.
מתוך תקווה שאולי את שאר הרסיסים שאפשר לאסוף
מאישיותה המנופצת, תמצאו ביצירותיה - עגומות ככל
שיהיו.
סוליות מגפיו הכבדים רקעו בשלווה על קורות העץ הדקות של הספסל
עליו ישב. הוא צפה בבדל הסיגריה שלו משחק עם הרוח על המדרכה
במעגלים, סיבובים קטנים, ריקוד של חורף.
הוא שוב חייך לעצמו.
מרגיש לפתע בנוכחותה בסביבה.
היא לא מאוד רחוקה ממנו, אולי מרחק רחוב אחד.
|
כבר לא אכפת לה, היא חושבת, ודמעות ממהרות שבות להציף את
לחייה, שוטפות איתן הלאה את האיפור הקר והמנוכר.
היא רק תרוץ לשם.
היא רק תרוץ לאן.
עד שרגליה יקרסו והיא תיפול שדודה אל הארץ, ממאנת לעזוב את
האדמה הקרה.
|
"אפשר לקפוץ לבקר אותך?", כבר במשפט הזה היית צריכה להבין מה
הוא רוצה באמת! אבל-
"בטח, בכיף" זה מה שענית. חתיכת בלונדינית בשכל!!!
ניתוק טלפון חביב.
אוךךך איזה מגעילים שניכם. מההתחלה הייתי צריכה לנחש שזה מה
שיקרה.
|
כמעט שעמדו לי דמעות בעיניים, אפילו שלא ידעתי למה.
אולי חוזה את מה שעתיד לבוא. מריצה את התסריטים הכי גרועים
במוח הקטן שלי.
אותו מוח שגורם לי כל כך הרבה צרות.
אולי יותר מדי כאלה.
|
דמיינתי את כל האנשים האלה פתאום, בגשם, מסביב לקבר שלי.
הם לא בוכים, הם רק עומדים שם.
הם לא מצטערים, הם רק עומדים שם.
הם רק עומדים שם ובוהים במצבה שלי, באבן הזאתי האפורה ובשם שלי
שחרוט עליה בחוסר כשרון.
סתם שם.
עוד שם שנמחק מהרשימות של משרד הפנים.
|
|
|
זה לא פצצה
גרעינית, זה
מתקן גרעיני
נפיץ...
זהו, גמרתי. |
|
