|
נולד ב1992.
כותב מ2002.
והגלגל עוד מסתובב,
החול עוד נערם,
והוא עוד כותב.
לא רוצה להיות כמו עוד אחד,
אבל גם הוא כותב בעיקר על אהבה,
פשוט כי זה גיל טיפשעשרה , אז מותר לו, לא?
כשהיא הסתכלה עליי הרגשתי פרפור בבטן. מין פרפור כזה, שאתה
יודע שהוא נגרם על ידי מישהי שאתה תתאהב בה.
האמת היא, שפגשתי אותה בדרך לשומקום, במפגש של 'הלוי' ו'העלייה
הראשונה', בדרך לשדות שלי. הם לא היו באמת שלי,
אבל כשהייתי שם, כל העולם נראה שלי.
|
הגוף שלי היה מזמן בתוך המים, השלמתי עם זה, נסחפתי מהחוף,
עכשיו מישהו צריך לחפש אותי ולהוציא אותי. אבל אף אחד לא בא,
והראש שלי החל להחליק מהאחיזה של השמיים עמוק יותר ויותר אל
תוך הים. רסיסים של מים מלוחים נכנסו לי לעיניים ושרפו.
|
'אתה חבר טוב' אייל פלט, 'אבל אם אני אמות, תגיד לה את זה,
תגיד לה שאהבתי אותה'
|
"משתתף בצערך" כולם מילמלו צועדים, לוחצים את ידי, והולכים.
אני נרגעתי קצת, זא"ת הפסקתי לבכות, להרגע בטח שלא.
"תשתה" דחפו לידי כוס מים אחרי שכבר סירבתי אלייה פעמיים, אז
שתיתי, מים - נוזל החיים, באמצע בית קברות.
|
"מה אתה רואה פה?" הוא שאל אותי, הפסיכולוג המוזר הזה.
ואני רואה משרד צבוע בחום עם רהיטים אדומים, ובטח באיזה ספר
כתוב שזה מרגיע אנשים, זה ממש לא.
אני רואה אותי חצי שוכב על ספה שלמען האמת לא ממש נוחה, ואת
הפסיכולוג מחייך אליי, הפרצוף המקומט שלו מחייך.
|
הוא ישב לו שם,
עיניו מתרוצצות אחר עיתון קרוע, שמתעופף לו,
מחזיק ביד אחת את משענת הספסל, וביד השנייה מחזיק שקית גדולה
וחומה,
עיניו הירוקות ריצדו בחשכה, והירח שנראה חיוור לידו זרח
בחולשה.
|
בשנת 2169 כשיצאה לפומבי ההודעה שמכונת הזמן הושלמה שררה דממה
קשה בארץ
|
דבר אחד שנשאר לו עוד מימי המיתולוגיה, ולמזלי אלה לא
החיתולים, הם אשפת חצים וקשת. החצים המפורסמים, חצי האהבה.
והזקן הזה, עם כמה שהוא רועד, עדיין מכוון טוב יותר מכל אחד
אחר, לא משנה כמה ניסיתי להתחמק ממנו, הוא פגע בי, המנובל.
|
הרגשתי איך אני רוצה לקבע את התמונה הזו בתוך ראשי,
כמו אדים של יופי עולים ממנה. אך אז הזמן חזר לעצמו, כנראה
ששום דבר טוב לא נמשך לנצח.
|
. כשאני מתרחק מספר רחובות מהבית אני מתחיל להרהר כמו תמיד,
למה לעזאזל אני עושה את זה. למה אחרי יום עבודה מתיש של מלצרות
אני לא נרדם ובמקום מחפש... משהו שאפילו אני לא יודע מה.
|
אינני אוהב לשיר לך עצב,
אינני אוהב לשיר בכלל,
אך כשהלב נכנס לקצב,
בשירי עצב נמהל.
|
זה סיפור על משורר,
טוב פחות או קצת יותר,
זה סיפור על משורר,
שחיפש להיות אחר.
|
זחוח על הרצפה,
כואב את כאב האהבה,
עיניי דומעות דמעה,
בשיגעוני רואה אותה.
|
איך אשכח,
כשהיית קרובה כל כך,
איך אתעלם,
מליבי ששוב פועם
|
אילנה, זה אני, רק בן שלוש,
אילנה, זה אני, אין לך ממה לחשוש,
אילנה, אני רוצה חיבוק גדול אחרון,
אילנה, מישהו מחבק חיילים בצפון?
|
את יודעת, אני כבר הרגשתי את האושר,
כבר הרגשתי את החיים,
את יודעת, אני כבר הרגשתי את האושר,
עם פנים רכים כמו עננים.
|
חושב על חוף הים,
כשאני נעלם,
על החול הלבן,
כשאני נעלם,
|
היא אמרה והיא הבטיחה שזה הכי טוב,
הוא אמר שלא מעניין אותו הוא אמר שזה קרוב,
היא אמרה אתה לא תבין זה אף פעם לא ילך,
הוא אמר שבכל מצב הוא תמיד יאהב, תמיד יאהב ולא ילך.
|
המתמטיקה תמיד טועה,
זאת כבר לא פעם ראשונה
היא טועה כי אני ועוד את
תמיד נהיה אחד
|
בקרקע, מלאה בשכבות,
של גברים ילדים וחיות,
בקרקע מלאה דם,
על כל העולם.
|
וידוי על כך שדמותך נצרבה,
עמוק כל כך בלבי,
כשגם שכשפתיי בנשיקה,
משהו ממך עוד פועם בתוכי.
|
הטבעתי עצמי בתוך תוכך,
נושם את עורך
חי בתוך ידייך
רגליי הן רגלייך
|
חיפשתי במילים,
פשוטות, רכות, מתגלגלות,
חיפשתי במילים,
מסובכות, קשות, ארוכות
|
כמיהה.
רציתי לספר,
רציתי לרגש,
רציתי לשכר,
את כל מה שממנו אני חושש.
|
אני לא רוצה לחיות בלעדיה,
אפילו לא שנייה אחת,
לשמוע קול שלא באוזניה,
אפילו לא חצי תו כמעט.
|
והיא תדע לפרוט על מיתרי לבך,
ללא הפסקה,
והיא תדע להמציא מילים לחיוכך,
ללא הגבלה,
|
אני נזכר בך כל שניה,
את לא אחת את כמו מאה,
מחשבות בראשי,
את ליבי, את ליבי
|
השמש הצהובה קמלה
ומתאדמת
גופך סופה סוערת
גופי כלהבה
|
מזגו לי ממשקה החיים,
טיפה טיפה היא טפטפה,
בהתחלה חריף אחרכך תמים,
טיפה טיפה טפטפה.
|
סורק במבטי את החדר, זה לא ילך,
מספיק לשקר לעצמי,
זה לא ילך.
|
אל הארכיון האישי (20 יצירות מאורכבות)
|
|
נו באמת, לא
יכולת להיות
יצירתי יותר?
העומד מהצד
בביקורת על
אלוהים |
|
