|
נולדה ב 29/7/81 וגרה ביהוד כל חייה.
מאמינה גדולה בעשה מה שטוב לך בחיים וחתוך כל דבר
שעושה לך רע... דבר שלמדה בטיול שעשתה אחרי הצבא.
חובבת מושבעת של קרמטולות אדומות (היא אחת
מבניהן...)
ושל דובי קואלה.
תמיד טענה שהיא נולדה בעשור אחד מאוחר יותר, ילדת
אייטיז מושבעת שפיספסה בכמה שנים את הפנקיסטיות...
זאת פעם ראשונה שמורן מראה את הדברים שהיא כותבת
בפניי אנשים זרים, מעטים האנשים שקראו את הדברים
שלה, כך שפה היא חושפת את עצמה כמעט עד הסוף...
אנשים לא ידעו שזה יומם האחרון. רק אני ידעתי זאת, הרגשתי את
זה מבפנים.
|
אף פעם לא באמת הקשבתי לתפילת ה"קדיש"...
|
אני שומעת שוב את הקולות בתוך ראשי
מתחילים שוב לפתח מונולוגים
|
הכי אוהבת אותה בעולם,
כי היא דם מדמי.
הכי אוהבת אותו בעולם
כי הוא העמוד עליו תמיד נשענתי.
|
בלעה אותי האדמה השקטה
ומלמעלה רק שמיים קודרים
|
אני כמו זומבי מהלך
לא מדברת באמת, לא צוחקת באמת,
רק בוכה באמת.
|
מרוצה מהחיים שלא היו לי אף פעם
כאילו שהכל היה טוב ושחור
בתוך חלום מדהים שמפחיד אותי כל פעם
והווילון שלא נסגר לעולם.
|
עומד על בניין גבוה. בן 50 קומות.
מסתכל למעלה וחושב:
לקפוץ או לא?
|
ברוכים הבאים לממלכה הטרגית!
פה אין שמחה, אין אהבה, אין חברים.
|
קו השמש השאיר לי משהו חרוט בלב
אני לא יודעת למה
אבל היופי שנבע ממנה
לא נבע ממני אף פעם
|
פושטת שמלתה הלבנה שעד עכשיו התנופפה ברוח הקלילה.
ערומה. נקייה.
מפזרת שיערה בזהירות.
|
ישבתי שם על הכסא הגבוה
ומשום מה, הרגשתי כמו אלוהים.
צופה בכולם, מנסה להבין
משמעות החיים, משמעות המוות.
|
אני אוהבת אותי איתך
כי אני יודעת שביום מן הימים
אתה תבין כמה אני אוהבת...
|
תנו לי עט
תנו לי דף
תנו לי את כל הזמן שבעולם
תנו לי לשבת כך,
חסרת דאגות וחסרת רגשות
|
הולך בכביש הישר,
בלי פיתולים,
בלי פניות.
הולך לבד, בלי אף אחד.
ואוהב את הבדידות.
|
"ובפנים, שם הכל רקוב. כמו תפוח מת.
והכל מסובך. כמו מבוך אינסופי.
והכל משוגע. כמו אדם קשור. והכל מוזר..."
|
מקקים שחורים שנמחצים בעת דריכה
נעלמים מכל קיום, נעלמים מעל פני האדמה.
וילדים קטנים צווחים, ונשים נרצחות
ואבות כואבים וחיילים נחטפים.
|
ישיבה מרוחקת מהלב הקרוב
שדואב וכואב ומחפש תשובה.
|
נזכרת שוב באותו ערב,
באותו ערב של אהבת יחידים,
אהבה טהורה שיצאה לפועל
כשגופינו נפגשו בפעם הראשונה.
פעם שלא תחזור שוב.
|
אז קחי עוד כדור
הם תמיד עוזרים לך, לא?
|
הטוב שבך מציף את הרע
והרע שבך מציף את הכל
|
אנשים עוברים. מסתכלים. ואני, בשלי.
אני ננעלת שם בפנים, לא מעניין אותי כלום
ושותקת.
|
עוד חודש זאת תהיה שנה.
שנה שאת שם
בתוך חול. בתוך אדמה.
|
אצל כולם הוא משפיע,
אצל כולם הוא הורס
עד שכולם הופכים להיות שטן אחד גדול...
|
התרוקנתי כמעט מכל רגש שהיה לי בפנים...
|
איזו הרגשה נפלאה יש אחר כך, אתם לא מאמינים. תחושת ניקיון,
תחושת ריקנות שממנה אפשר רק להתמלא מחדש.
והרי זו לא בעיה להתמלא שוב, זה ממש שטויות, תנו לי דקה וחצי
באוטו עם הנהגים המצויינים שיש לנו בארץ ואני ממלאה את עצמי
בעצבים שוב.
|
כמה ימים מדהימים, הרבה זמן שלא היו לי כאלה ימים.
"רק בזכות החיוך שלך", אמרת לי...
ואתה עדיין בקצה השני של העולם....
|
יש ימים שאני מצטערת על הרבה דברים שעשיתי
יש לילות שאני מצטערת על הרבה דברים שלא עשיתי.
|
ידיים נשלחות פתאום משום מקום,
שחורות וגדולות שזורקות עליי כאב
זורקות מטאורים גדולים, מפחידים,
כדורי אש.
|
אתמול, כשנפגשנו וכשאמרת מה שאמרת, צבטת לי כל כך בלב, אמרת את
הדברים שהיו לך להגיד, שפכת ממש הכל, ואז חיבקת אותי חזק חזק
(וכל כך לא רציתי שתרפה), הרחת אותי (כמו כל פעם...) ואמרת לי
שאתה לא יכול יותר, שקשה לך איתי...
|
אל הארכיון האישי (14 יצירות מאורכבות)
|
|
יוסי אבוקסיס.
מתוך "101 דברים
שאינם
ג'ינג'יים"
בהוצאת פאקינג
ג'ינג'י |
|
