|
אז מה הם החיים?
אוסף של רגעים, טובים יותר ופחות, מוזרים, מצחיקים,
מפחידים, מבהילים, אהובים, שנואים, כעוסים, כחולים,
ירוקים, אדומים, אפורים ושחורים...
צרור של רגשות, אהבה, שנאה, כעס, לחץ, פחד,
הסתייגות, הפנמה, הבנה, ורגישות...
עולם מלא באנשים, גדולים, קטנים, רגילים, שונים,
שמנים, רזים, גבוהים, נמוכים, בעלי שיער שחור ובעלי
שיער בלונדיני, אנשים יפים ואנשים קצת פחות...
אז מי אני בתוך כל הבלאגן הזה?
אני בסה"כ עוד אחת שמנסה לסדר לעצמה את החיים.
בדרך לשום מקום הגשם יורד במהירות מכאיבה, הכביש רטוב, אין
אנשים בסמטאות. מלמד ילדה אפורה ואבודה.
|
היא התמתחה, נשענה אחורה ושאפה את האוויר הקר. היא ישבה לבדה
בכיכר הקטנה, השעה הייתה שעת בוקר מוקדמת מאוד, האור בקושי
עלה.
הוא זז מהר ונצמד לקיר, הוא רצה שתסתובב ותראה אותו, אבל כשזה
קרה לא יכל לעמוד בלחץ והחזיר את עצמו צעד אחד אחורה, מתחבא
מאחורי קיר לבני
|
וסכין. סכין מבריקה מתקרבת אליה ליד. השיער הבלונדיני שלה
סתור. וסכין. סכין נוצצת שמשתוקקת לשתות דם.
|
"תסגור את הדלת," לחשתי לחושך. "תסגור את הדלת, שלא יבוא גם
האור! אז מה אתך, חושך? מה נשמע? איך אתה? כבר כמעט ולעולם אתה
לא בא כולך."
|
הכנפיים הלבנות שלהם כבר לא זוהרות, הן שבורות. שורה לבנה.
שורה של רגליים יחפות צועדות בקצב אחיד. ועוד כנף נופלת. ועוד
זוג רגליים מפסיק לצעוד.
|
"אל תבכי, אני לא מרגיש עם זה בנוח... את בוכה ואני פשוט לא
יכול..." אני מחייכת, והדמעות ממשיכות לפול על כתפו. הוא מתנשם
בכבדות ישר אל תוך האוזן שלי.
|
שיער בלונדיני שופע שהרוח פורעת בכל ערב מחדש. עיניים אפורות
ונוצצות, שגם ממרחק גדול גורמות לי לקפוא במקומי - אתה המלאך
שלי.
|
"לך רון, לך להלחם ותהיה הגיבור שלי, אתה הכי חזק והכי גיבור
בצבא". אלו היו המילים האחרונות שאמרתי לך. אתה רק חייכת אלי,
חיבקת אותי, ויצאת מהדלת כשהרובה תלוי על כתפך.
|
|
|
"לא מול הילדים
מותק...."
טם בל, אב גאה
לאף אחד. |
|
