|
אין לי יותר שום דבר חכם להגיד.
הכל שם, בתוך הסיפורים.
בוב דילן כתב פעם שהתשובה נישאת ברוח. בשבילך התשובות נישאות
רק בסערות.
העולם לגביך הוא מקום לא ברור ולא בטוח כמו קצה של קרחון שנאכל
על ידי הים וצפוי כל רגע להתמוטט וליפול ולהעלם בגלים.
|
'תמיכה טכנית שלום, מדבר ארז.'
אני: 'שלום ארז, יש לי בעיה בחיבור. אני אמור לצאת לעולם מהרשת
עם IP אחד וקבוע, ושמתי לפתע לב שמידי פעם הIP שלי משתנה.'
ארז: 'רגע, אני בודק.'
|
-"מה זה הכתם הזה שיש לך על הצוואר?"
-"זה כתם לידה".
-"וממתי יש לך אותו?"
-"מאז שנולדתי."
|
אני לוקח כדור אקמול, מפורר אותו לחתיכות קטנות עם כפית. אני
לוקח טבק, וחותך אותו לחתיכות קטנות עם מספריים של ציפורניים.
את הטבק הקצוץ מעורבב עם האקמול אני מערבב ביחד, מגלגל בנייר
ריזלה, ומעשן
|
זאת הייתה תקופה מטורפת כשאני וג'ימי הנדריקס היינו קורעים את
רחובות לונדון בקונברטבל שלו. רוב האנשים זוכרים אותו בזכות
המוזיקה שלו, לי תמיד הוא יהיה זכור בזכות הטריפים. באותה
תקופה יכולת להשיג בלונדון LSD באיכות מעולה, כמובן שכסף לא
היה בעיה
|
גדליה הוא אלוף הארץ בהטלת גמדים. את התחרות מארגן עירקי אחד
עם גיטרה. הוא ובן גוריון עשו טירונות ביחד, ובן גוריון הציע
לו לקחת את התפקיד, ובכך להקים את הספורט הממוסד במדינת ישראל.
העירקי לא התנגד, מה גם ששמו היה משה, וזה שם מאוד מתאים לעסקן
ספורט במדינה צי
|
אחותי קמה בבוקר עם כתם על המצח. משהו כזה לא ברור בלי צורה
מוגדרת, אולי כמו שהיה בזמנו לגורבצ'וב, אבל יותר נמוך לכיוון
הגבה. האמת, לא ראיתי אף פעם מקרוב את הכתם שלו, מה גם
שבטלוויזיה שאין לה את מימד העומק, אפילו אי אפשר לדעת אם זה
בולט או שקוע
|
היא שאלה אותי: "מה בעצם אתה רוצה? מה אני יכולה לעשות
בשבילך?" "כלום", אמרתי, "שום דבר. טוב לי ככה כמו שאני." "
אבל אני רוצה, אני רוצה לתת לך, רק תגיד לי. תגיד לי מה אתה
רוצה. תגיד לי מה אתה אוהב, תגיד לי מה אתה שונא
|
הייתי בנאדם שחי על הקצה. בתיכון אני זוכר את עצמי תולש דפים
אמצעיים מספרים לפני שהייתי מחזיר אותם, ומקווה שהספרנית תעשה
בדיקה ותגלה שעמוד 127 חסר. הו, איך הלב שלי דפק אז כשעמדתי
מולה, איזה ריגוש, הראש שלי מסתחרר עכשיו כשאני נזכר בזה.
|
הם היו שניים. לבושים חליפות בהירות עם עניבות צבעוניות כאלה.
הם היו מאוד מנומסים. כשהעורך דין התקשר, ירון זהבי הופתע
מאוד. בזמנו המערה החשמלית הייתה החידוש האחרון, אבל שנים רבות
כבר שהיא נמצאת שם, מוזנחת ועזובה, לא נראה שלמישהו עוד אכפת.
היו ימים, נזכר ירו
|
זה היה יום סוער של חורף, ואני ירדתי אל הים.
ביקשתי למצוא איזו נחמה קטנה בים סוער, ולא מצאתי.
|
התקופה היא אמצע שנת 94 בקיץ. אותה התקופה היא המעבר בין
התקופה עד אותו הקיץ, כשצה"ל שולט בלבנון ביד רמה, והחיילים
חוזרים הביתה עם סיפורי הגבורה, ורשימת ה"חיזבלונים" שהם
חיסלו, לבין התקופה שמאז אותו קיץ ,שבה התהפכה המגמה, וצה"ל
הפך משולט לנשלט.
|
אני עומד במחסום ליד קוביית הבטון שעדיין צבועה בצבע אדום לבן
לזכרו של גדוד צנחנים שבילה פה בתעסוקה, והמשיך למשימה חדשה,
במסגרת ביטחון מדינת ישראל עליו הוא מופקד. פלוגת המילואים
שלי, יש להניח, תשאיר כאן פחות מזכרות כאלו, וגם פחות כתובות
בשירותים.
|
אני מזדיין עם שירה, ובא לי כבר לגמור. שירה לא גומרת, ואני
מרגיש שזה תכף כבר בורח לי, אז אני חושב על השואה. השואה היא
מין דבר כזה שמסייע לגברים להחזיק עוד קצת זמן כדי לתת לחברה
שלהם את האפשרות לגמור.
|
האינטרקום, שדרכו אמורות שומרות הלילה לשמוע ממה מתרחש בכל בית
ילדים, כדי שיוכלו לעזור לילד במצוקה, מזמזם, ומהווה רעש רקע
קבוע לשומרות. "אני שמחה שחזרת", נורית אומרת, "יש לי כל כך
הרבה מה לספר לך". נורית בחורה נחמדה, צעירה מאילנה בחמש שנים,
וגדלה בקיבוץ.
|
הגנים הירוחמיים, שמילאו את כל כולה של ימית, לא הפריעו למהלך
חייה התקין עד גיל 14 בערך. הם התנהגו יפה, התפצלו כשהיה צריך,
לא גרמו לה למחלות תורשתיות נדירות, וגם לא לרגישויות בלתי
נסבלות כאלו או אחרות.
|
נסה לבעוט במלך, והוא רך כחמאה
תפיל אותו מהכיסא, כמו נחום תקום הוא מתרומם חזרה.
כי כבר אין יותר במי למרוד.
|
הייתי רוצה להופיע על אנדרטת האוניברסיטה,
ששמי יהיה חקוק באותיות שחורות.
הייתי רוצה להופיע על אנדרטת האוניברסיטה,
וביום הזיכרון ידברו עלי רק טובות.
יגידו שמלח הארץ, יגידו שהייתי גיבור, שזו זכות גדולה הייתה
אותי להכיר, וזוהי זכות אותי לזכור.
|
הג'ונגל שמחוץ לבית שלי רוחש, ואצלי, חורף.
אני מקפיד כל יום לנקות את הכתמים מהקירות. אני משתמש בחומר
מלבין שמבצע 3 פעולות, מנקה מחטא ומשאיר ריח רענן.
את הריח אני סוחב איתי לכל מקום, צהבהב כזה, כמו אבק של
אורנים, מסמם.
|
|
|
איזה בזבוז לתת
לחתולה 8 פטמות,
כשלחתול אין
בכלל אגודלים... |
|
