|
כשרואים אותה היא לגמרי מבולבלת
היא הרבה זמן כבר לא
חולמת וצוחקת
[אלג'יר]
הרבה אבק. שרידים של אמת ועבר. והווה.
לתם, שתמיד תשאר המלאך שלי...
זו הבדידות שלי, שגורמת לי לבוא לקברך כל יום ולהשאיר שם פרח
ודמעות, כדי להראות לך שאני עדיין אוהבת אותך ועדיין לבד.
משאירה לך טיפות קטנות ומבוישות של דם, כדי להראות לך שעדיין
כואב לי.
|
חושך. חדר סגור וחשוך במקצת.
|
הכל התחיל ונגמר ביום שתום מת. הסודות שדאג להסתיר מאשתו,
מאימו ובעצם מכל משפחתו, עלו והיכו בכולנו כמו גל סוער.
בעצם, יותר כמו הוריקן, העוקר בכוח בתים ופרות אבודות ומעיף
אותן, לעזאזל או במקרים גרועים יותר- לצד השני של העולם.
|
והיא אינה יכולה לעשות כלום כדי לעזור לו, היא שם למעלה, יכולה
רק להביט, לבכות ולהוריד גשם, בדיוק כמו בסתיו...
|
הוא ראה את הזרוע החתוכה שלה, את כל הפצעים שהיא עשתה והוא
נגעל ממנה. הוא קפץ מיד ממקומו ונתן לה ליפול על הדשא הרטוב.
"יולי, מה קרה ליד שלך?" הוא שאל אותה והיא לא ענתה. הוא ניער
אותה בחוזקה. כאב לה. כאב שלא היתה רגילה אליו. היא אהבה אותו
והוא הכאיב לה.
|
היא החליקה את ידה בשיערו, הוא נרדם על ברכיה וכך הם ישבו מתחת
לעץ הרווי במים. היא כל כך התגעגעה למגע אנושי, והוא חיפש אהבה
קצרה שתשעשע אותו בזמן שהחורף מכה על החלון ואין לאן ללכת.
|
טלי היתה עצובה באותו היום, כשהכל התחיל והכל נגמר.
|
מיס פטיגרו תכננה את הערב הזה עד הפרט הקטן; השולחן יסודר על
ידי שלושה משרתים, ועוד שניים ידאגו לנקות את כל הצלחות
והסכו"ם המיוחד, כאלה שמשתמשים בהם רק באירועים של הולדת תינוק
או מוות.
|
בום! ברק שהעיר לשנייה מהירה את חדרה גרם לה להבחין בדמות
חשוכה, גבוהה במקצת ומפחידה שעומדת בחדרה...
|
האושר הפנימי שלך לא נצץ ולא קישט את החדר, רק צילומי רנטגן של
כל מיני דברים בגוף שלך שהיו תלויים ליד מנורות.
אפילו כשבאנו לבקר אותך לא חייכת, אמא אמרה שזה לא בגלל שאתה
לא שמח; פשוט כואב לך לחייך כי זה מותח לך את העור הפצוע
בפנים.
|
לפעמים הייתי עוד מעיזה לחשוב שאתה בא אלי, בלילה, כשאני לא
שמה לב. אוסף אליך את כל הכדורים שהחבאתי ומשליך רחוק ממני.
היית אוסף את כל פצעי ומרפא אותי.
|
השמיים החווירו, אך העלים הירוקים עוד חייכו לרוז, בזמן
שדיוושה במעלה השביל.
|
אני אקח אותך
לשלג הסגול של פריז,
שם נצטנף בין הררים של סוכר
ואלכוהול קר -
|
היא הלכה. זה רק
כאב דמדומים שיפסיק.
|
כאב עצום
ועננים שבולעים שמיים כחולים
מורידים עוד טיפות גשם.
|
אני אוהבת אותך
מקופלת בפינה החשוכה
לא אומרת מילה
|
אולי זה הכעס המצטבר
על חוסר קיום לא הוגן ועל קיום חסר הגיון.
|
אני ואתה, אני ואתה
זה אף פעם לא אנחנו
|
אריאל חשבה שהיא בת ים
וקפצה אל הקרקעית
|
באביב הייתי יפה.
כמו כל הפרחים בגינה,
לבשתי צבעים בהירים וחיכיתי,
שמישהו יקטוף אותי בעדינות
|
כושלת, אלך ואמעד
אפול אל קברך ואלחש לחיבוק!
ואז, יעלו מהאדמה כל העשבים ויעטפו אותי
|
יום שקט זה, עבר במזל
הילדה נשארה בחיים,
חבל.
|
כמיהה אל אלפי כוכבים
שיצנחו, רק הפעם
|
ועינייך, הו עינייך בשקיעה
האם תמיד הן אדומות אל מול השמש
הגוועת, הדוממת -
|
הקיץ בשבילי הוא כמו
כדורי הרגעה חזקים במיוחד
|
יש משהו נפלא ב-
התרסקות אל תוך השמש
את צוחקת ולוגמת מהיין
|
האם זה בגלל יהלומי הכאב שלי?
שלא מפסיקים לנצנץ ולזהור
שזורים בעורי.
|
לאבד את הריכוז זה לא
כמו לאבד אותך-
|
למדי אותי לעוף
בבקשה
למדי אותי לעוף
אוכל להגיע אליך
|
למות זה לא כמו מים
למות זה כמו לקפוא
|
אני יושבת בחוץ
כי אני אוהבת לראות את
הילדים שלי גדלים מהחול
ובין כל העשבים השוטים.
|
בואי נשחק משחק
נשחק קלס על הרצפה
את תציירי לך ריבועים
ואני אצייר קבר,
עם מצבה.
|
הייתי רוצה להעניק לך
זר נרקיסים לבנים,
אך ידייך הבוכיות מסוגלות להכיל בתוכן
|
סבתא לא אוהבת פרחים מהטבע
היא אוהבת רק כאלה שעשוים מפלסטיק.
"ככה", היא אומרת,
"הם לא יקמלו לעולם".
|
בלילות אני סופה
המתחוללת מחוץ לחלונם של אנשים
והם רואים, ומרגישים
|
הרי במשך שנים הסיבים פשוט
נפרמו מעצמם
|
שם הרחובות מלוכלכים
ואנשים עם לבבות שבורים
יושבים על ספסל רנדומלי ברחוב
|
עוד רגע ואני
אראה כמו שלולית הקיא שעל הרצפה
זאת שהקאת אחרי שגמענו
את כל הבקבוק
|
העננים נעים עם הרוח
לאן?
הרי השמיים ריקים מאוויר ומחמצן
|
שלג מכסה את רומא
והיא עייפה ואינה מגיבה
אפילו לא מסירה את הפתיתים מריסיה
|
תחזיק אותי... בבקשה... אני מרגישה שאני עומדת ליפול...
כמו עלים יבשים בשלכת של הסתיו הקריר, אני נופלת ונשברת על
הרצפה. לבד בבית, מרוחה בדם מתוק מכל עבר, והשקט.
|
כואב לי עכשיו, ואני לא יכולה לראות אותך ככה. פגועה מבפנים
ומבחוץ, רועדת. הרצפה הקרה גורמת לך לאבד תחושה ברגליך. המתכת
הקרה גורמת לך לאבד תחושה בידיך. כואב לך עכשיו, ואולי... לא
אכפת לך כלל.
|
בוקר. קרני השמש מופיעות בחדר מעבר לתריסים פתוחים, מלטפות
ומורידות שכבות של כאב מליל אמש. לובשת סתם חולצה שחורה,
ארוכה. מסתירה קילופים של בדידות. כותבת מכתב לא ברור, כדי שלא
יחשבו שנעלמת, שלא ידעו שנעלמת.
|
לא רוצה לשתוק. רוצה לקמול כמו פרחים על קבר ישן או סתם לטפטף,
טיפה טיפה, אל תוך בקבוק זכוכית ירקרק עם התווית "%35 אלכוהול"
שקורצת לי.
|
ואז הגיע חורף.
את השיחות העצובות שלנו מחליפים רגעים ארוכים מידי בשירותים,
כשהשרוולים מופשלים וראשי מושפל.
כשהיא רואה אותי היא מחייכת. כאילו בכלל לא דואגת, לא שואלת
ולא יודעת.
|
יום שישי בצהרים ואני יושבת על החלון בחדר שלי, עם בקבוק יין
אדום פתוח ביד אחת, ובשניה המכתב השלישי שלך. יש כל כך הרבה,
ואני מקווה לעבור על כולם לפחות חמש פעמים לפני שאלך לישון
ושוב אחלום עליך. מידי פעם לוגמת מהבקבוק, קצת חמוץ לי. קצת
כואב לי, בעצם הרבה.
|
"האמת", היא לחשה לי ומשכה שאריות פרחים לבנים משערה, "מכל
הדברים שאבדו לי, ומכל הדברים שנשכחו ודעכו, אני הכי מתגעגעת
לאהבתי כלפיו."
|
אני בסך הכל חיה בציור מושלם. ואם אדרוך על החול לא אשאיר
עקבות. הציור לא משתנה. רק אני ממשיכה ללכת.
|
תמיד הוא מסתכל עלי כשאני מרגישה הכי פחות יפה.
הוא מריח את הפחד שלי, המתפוגג אל תוך מערכת הדם ונדחף החוצה
בדפיקות לב איטיות.
|
אני אוהבת אותך יותר מכל דבר שיכולתי לאהוב.
|
אל הארכיון האישי (11 יצירות מאורכבות)
|
|
"עזוב אותך
מתיסכול וכלימה,
כתוב על זה
סיפור לבמה!"
צרצר |
|
