|
ילידת 1989, מבלה את רוב זמני בפנימייה בשדה בוקר
ומשתגעת המוח שלי שלא יכול להפסיק לדמיין עד שאני
מעבירה את זה על דף.
הפעם הראשונה הייתה כשהייתי בת ארבע. ישנתי בחדר של אמא שלי,
אבא לא היה. אז לא הבנתי מה קרה לו אבל לאחר כמה שנים אמי לקחה
אותי לשיחה וסיפרה לי שאבי נפטר כשהייתי קטנה מאוד מאיזו מחלה.
|
היא בסך הכל נכנסה בקיר ויצאה דרך הצד השני. אל מול ההורים
שלה, מישל דוידוביץ', היא אמרה שלום ונכנסה בתוך הקיר. הקיר
הלבן של הבית, מתחת לתמונה הגדולה של המדרגות אל השמיים שלא
נגמרים. "אילו ידענו..." בכו ההורים.
|
היו היו לפני תחילת הזמן שלושה אחים, לאחד קראו אינסקטו לשני
קראו דראגו ולשלישי הוספינו. שלושת האחים חיו זמן רב ביחד
באותו הבית, באותו החדר, ובאותו העולם.
|
"לפני שלושה שבועות היא מצאה את זה." אמרה הגברת. אישה רחבה
מאוד, שיערה הבלונדיני היה נפוח ונראה היה שהוא נמצא בכל מקום.
היא ישבה בחדרה של בתה, אליזבת, ודיברה עם החוקר. פניה שבדרך
כלל היו עגולות וחביבות עכשיו הראו עצב ופחד ודמעות זלגו על
פניה.
|
"מיכל, את נראת כאילו השתינו אותך". הוא הביט בי עומדת ליד
המשקוף של הדלת. נכנסתי לחדר לאט, גבי טיפה מכופף. הז'קט
המשובץ באפור אדום וכחול קצת נפל וחשף כתף. מכנסיים שחורים
ונעלי הליכה פתוחות. התקרבתי אליו והנחתי את התיק על הכיסא
שלידו.
|
בחיים לא הייתי אונס! אני זוכר כי החלטתי החלטה זו כשהייתי בן
8 כשישבתי בחיק אמי וראיתי חדשות איתה. היה איזה מבזק על אונס.
'אונס?'
|
אני זוכרת את כל זה כאילו זה היה אתמול ועברו מאז שלוש שנים.
לא רציתי לחזור על זה, אפילו לא במוחי אבל זה היה שם, כל
המראות האלו גרמו לשתי דמעות קטנות ומלוחות לרדת על פניי.
לא רציתי שהוא יראה אותי אבל הוא כבר ראה.
|
הם ישבו ככה, אחד מול השני. מסתכלים על אחד השני, לא מעזים
להוריד את מבטם מאחד השני. לא שמים לב לקיומי שאני ישבתי שתי
מטר מהם, נשענת על עץ, מדי פעם מעיפה איזה מבט לכיוונם ומהרהרת
במה הם חושבים.
|
דמעות ירדו על פניי לא רציתי להיזכר אבל נזכרתי, נזכרתי מה קרה
מלפני 20 שנה הייתי בת 8, ילדה קטנה וחמודה. זה היה יום ההולדת
שלי אז נסענו כל המשפחה לטיול, כמו כל שנה.
אני זוכרת את הצמרמורת שעברה בגופי כשלאט לאט עלינו בגבעה עליה
ישבה הטירה המקוללת הזאת!
|
"אמא, אל תדאגי. אני נזהרת, לא יקרה לי כלום". אלה היו מילותיה
של ליבי לפני שיצאה מהבית. החופש הגדול. החום הגועש בארץ ישראל
הקטנה אך בתוכה האנשים גועשים עוד יותר. יומיים אחרי ההתנתקות.
אנשים זועמים. חיילים מפנים. העם מפולג. וליבי גרינברג נוסעת
לצפון.
|
שמה היה טרסה מולדימור. טרסה הייתה בתו הרביעית של המלך והיא
הייתה יפה ועדינה למראה, עורה היה צחור וחלק ועל פניה נמשים
מעטים, שיערה החום היה ארוך, חלק ורך כמו אפרוח פלומתי, עיניה
היו כחולות כמו השמיים ביום הראשון של האביב.
|
"יש מטרה לשיחה הזאת?" הם שכבו במיטה. ערומים כמעט לגמרי, למעט
לבניהם, היא שכבה עליו, משעינה את ראשה על חזהו.
|
ישבתי שם כמה דקות, בטני כואבת במקצת אבל לא מאיזו בעיה במערכת
העיכול או משהו באיברים הפנימיים או איזה פצע שהיה לי על העור,
זה גם לא היה כאב של רעב שלמרות שהוא תקף אותי פעמים אחדות
ידעתי מהו, זה היה יותר כמו דגדוג רק שזה היה מוזר,
|
Love is my enemy
And passion comes with him
|
My goal awaits but I'm too tired
Instincts are gone; I'm bleeding on the carpet
It is too late for me
I've lost my sanity
|
It makes you turn
The right to wrong
And all you can say
That this is okay
|
ואמרו לי אנשים חכמים:
"אהבה כואבת לפעמים"
חיבקו וליטפו ואמרו
"את תהיי בסדר, יהיו עוד אחרים"
|
אני רוצה לחשוב על משהו פשוט
משהו שיש לו משמעות
|
Am I worthy?
You said I am.
You told me I am the greatest, but still I find myself here,
alone.
|
ישבתי על הכסא האפור שלי, המקלדת מולי, מוכנה. אני רוצה לכתוב
סיפור, אמרתי לעצמי.
|
"אתה טוען שלמישהו בכלל אכפת שאני בחור הזה? שיש מישהו שאכפת
לו ממני? תראה, הוא אפילו לא יכול לשמוע את מה שאני אומרת
עכשיו, מה אומרת? צורחת! הקירות האלה לא נותנים לי ללכת אליהם,
אל כל מי ששם ולהכיר אותם." היא מתיישבת באומללות, מחבקת את
הדובי.
|
לפעמים אני יושבת וחושבת איך הגעתי למקום הזה. למקום החשוך
הזה. אני חושבת שתמיד הייתי פה אבל פעם, מלפני הרבה זמן הכל
היה מואר ויפה, הכל היה צבעים וצורות ועכשיו, עכשיו זה שחור,
ערימה של חושך על גבי חושך.
|
מקום, זה מן מקום כזה שהוא מקום. כלומר, מקום כזה. מקום שנמצא
כאן ושם ואפילו פה. אני אוהבת שהוא כאן, קרוב כי זה מקום חשוב
כזה. לפעמים זה מוזר, מן מקום כזה שהוא שלי, רק שלי. לא ראיתי
אף פעם מישהו שבא למקום הזה, טוב חוץ מפעם אחת אבל אחר כך.
|
היא: יש כאן מישהו.
הוא: מי?
היא: אני לא יודעת.
|
הוא: יש משהו שאת רוצה לדבר עליו?
היא: כן.
הוא: על מה?
היא: אני לא יודעת.
הוא: מה זאת אומרת?
|
בובות, זה תמיד בובות. אפשר לחשוב שרק אתמול התחלתי עם זה, שרק
אתמול הייתי בסוף כיתה ח' וישבתי בבית, מול המחשב ופתאום ככה
התחלתי. לא יודעת מה משך אותי.
|
כולם חיים בבועות. לכל אחד יש את הבועה שלו ואל תגידו שלא כי
לא לחיות בבועה פירושו לחיות בריק, בכלום. הבועה היא המשהו ומה
שבחוץ זה ריק.
|
הלילה החל לרדת. שכבתי במיטה בעודי מביטה בידי האופל לוקחות את
מקומן בפינות חדרי, וממשיכות עמוק יותר ויותר אל תוך החדר.
מנורות הרחוב החלו לדלוק והאירו דרך חלוני שהשקיף על הרחוב.
שכבתי במיטה ודיברתי אליו.
|
היא התעוררה בבהלה במיטתה. זה לא החלום המוזר הראשון התוקף
אותה אך היא לא הייתה רגילה לחלומות אלו.
|
|
|
תוחזר הלן קלר
לאלתר!
בוליביה בקריאה
נרגשת (ויש
המשך...) |
|
