|
את נוסעת ברכב והשיר שאת רוצה שיתנגן לא מתנגן, הרדיו מאבד את
הצפון והאנטנה משתוללת ואין לך יותר מוסיקה. נשאר לו השקט
המוזר הזה.
את מחפשת מנסה למצוא נושא לשיחה אך כל משפט שיוצא מפיך גורלו
רע ובסופו של דבר מוצא עצמו נופל על אזניים ערלות.
|
המורה הודיעה בקולה הצווחני "ילדים, הכירו - מיכל!"
הילדה הביטה במורה ואמרה "מישל!" חייכתי, היא לא יכולה להיות
מיכל, היא חייבת להיות מישל.
למישל יש זוג עיינים כחולות ענקיות, אפשר לטבוע בתוכן אם לא
נזהרים, אולי זאת הסיבה שאני מפחד להסתכל לה בעיינים.
|
ג'וני יושב על ענן אי שם ומביט בה. מפצח גרעינים ויורק למטה,
צוחק איך הקליפות נדבקות על חלונות המטוסים. ג'וני מת אבל הכי
חי שהיה, דולורס חיה אבל אין יותר מתה ממנה.
ג'וני נהנה לצפות, כשהרופא המטפל חדר לתוכה לפני יומיים, הוא
ישב והביא ביד, סרט כחול כבד.
|
ושוב פנים של השכנים מביטות עליי; והחיוך שוב עלה, ממנו אין לי
פנאי. אני פונה והדלתות כמו מנחשות אותי; הן נפתחות אחת אחת,
מחכות רק לי. מנקה ת'חצאית מהטיפה שלך; אני הולכת, לא צוחקת,
אך גם לא בוכה.
|
ושוב פעם הלילה מכסה את העולם עוטף אותו בשמיכת טלאים כולה
קרעים כולם יגונות, אפילה נושקת לי ופוצעת אותי , לחיי מדממת
בלב הליל, קולי זועק מלב הדממה אל לבו של האחר. אך הוא לא
שומע, לא יודע, לא נמצא, הוא קבור בלילה שלו.
|
כל שרציתי היה חיים פשוטים, לקום בבוקר ולחייך. אך מתברר שהדבר
הכי פשוט הוא הדבר הכי קשה, הדבר שבשבילו צריך לעבוד ללא הרף,
עבודה קשה ומפרכת, עבודה שגוזלת כל אפשרות לחיים, עבודה שלא
נגמרת אלה רק נמתחת ונמרחת לכל עבר.
|
וככה שכבנו היא ואני. אוחזות יד ביד. לבי פועם לבה דומם ואני
שרה, אני שרה בקולי קולות. אני רוצה אך לא יכולה להפסיק, ואז
החל הלילה במלאכתו. הוא הצית כוכבים בשמיים, הירח הראה את
דמותו מעל לאדמות הארץ. הלילה כיסה אותנו לישון והבוקר העיר רק
אותי.
|
בוקר צהריים וערב, התענגתי עליו.
על ריחו המשכר, על מראהו המדהים
על אותו גוף דקיק ושביר.
|
אני מזיין המון וסופר את הפעמים שאני חושב עלייך. כמעט כל פעם
שהזין שלי חודר אל תוכן אני חושב עלייך, בזמן שהן יורדות לי
ואני מלטף את הראש בין לטיפה ללטיפה אני נזכר בך, ואיך ליטפתי
את ראשך.
|
הוא שאל אותי בת כמה אני?
פחדתי לענות לו.
אני לא מכירה אותך... לחשתי.
הוא הסתכל עליי ואמר: "אנחנו לא מתחתנים או מזדיינים, אני רק
רוצה לדעת בת כמה את".
גיכחתי, הרי באמת, מה הוא יעשה עם המידע הזה, אני גם יכולה
לשקר ולהגיד שאני בת 23 או 16 או כמה שבא לי.
|
"אם יש לך עוד איזו שהיא בעיה, תפנה אליי." אמר דוקטור פליקס
בנימוס מאומץ וחייך.
"נו באמת, למי אין בעיות", לי יש אינספור בעיות אבל לא משהו
שאתה יכול לפתור דר' פליקס הנכבד.
|
אני עוד הפעם תקועה כאן, איפה הדלת? מישהו יכול להדליק את
האור?
זה כבר לא מצחיק, מישהו...
כל כמה זמן אני מוצאת את עצמי כאן. כאן?! אני יודעת בדיוק איפה
זה, זה בין הדבר ההוא ובין הדבר הזה, זה משהו באמצע.
אני לא מפחדת, עדיין לא.
|
ושוב מגע חולף של מבט,
שורט לי את העין.
הכל מתטשטש מרגע לרגע,
עוד שנייה והחושך ירד כעפעף.
|
חברים יקרים,
יש לי סוד לגלות
הוא קצת אפל
אבל נושא פלאות
בעצם התבלבלתי
זה בכלל לא סוד
זה כמו חלק
מדבר גדול מאוד
|
צייר יקר מאיזה אסכולה מגיע?
האם אבסורד מבקש מכחולך?
צייר יקר החזר פני הרקיע
צייר עולם יפה פרי דמיונך.
|
שוב שמיים נסגרים מעל ראשי,
במצולות הים פורץ הר געש רדום
|
ובמשפט, בבת אחת
כיווצת בי את כל כולי.
אל תפחד לפגוע בי!
אתה זוכר? הכל עובר
וגם אני אחלוף פניך
זה הכל סתם.
|
בעייניך הירוקות עם נגיעה אפורה,
ועם תכלת זרה מוזרה
את מחייכת מעט את שולחת מבט
את דומה לא דומה קצת דומה.
|
שלום לך עולם יקר, אני מבקשת סליחה.
סליחה שדרכתי בך,
סליחה שלכלכת יאת טוהרך בטומעתי,
לא מגיע לי לשאוף את האוויר שלך לראותיי,
לא מגיע לי ללגום ממי השלווה שלך,
לא מגיע לי לחוש את הרוח מלטפת לחיי,
לא מגיע לי לחוות מהאהבה שאתה עפוף בה.
|
ובשובו הביתה מן הדרך,
נפלא היה מראה האגמים.
בהגיעו הוא אל מימי הפלא,
לא חש דבר גוש האבנים.
|
מסתיר חופנים של תוגה עמוקה,
הפאתוס עודנו קיים,
טרגדיה-קדושה, אבלות נדושה,
נדמה כי נכוויתי עוד פעם.
|
והסוף, כה קרוב הוא הפסיק כבר לרדוף
רק דקה עוד דקה, הוא אבד בדרכה
נשיפה אחרונה, שאיפה ראשונה,
על גופו חש גופה בכאב לטיפה.
|
ופתאום אתה הגעת,
ומחקת ת'כאב.
ודיברת ושתקת,
וגרמת לחייך.
|
שמיים תלבשו שחורים,
אמא תלבשי לבן,
אני מגיעה.
|
בנבכי נשמתי חיפשתי אחרייך,
אך את, אינך עוגנת שם יותר.
ספינתך עם יופי מפרשייך,
הפליגה אל מחוזותיו של האחר.
|
כה מרות הדמעות המתערבבות עם אגלי הזיעה,
כה מר החול המתערבב עם הרוק.
אני נופלת, פוצעת ברכיי, ושוב קמה ומתחילה לרוץ.
|
אני צועדת בדרכים עקלקלות,
אני מודדת צעדים בכל שלב.
אני שולחת מסרים אל החולות,
אני כואבת את הכאב שכבר חלף.
|
אין דבר שנסתר מעינייך,
אין דבר הנסתר מליבך,
כל סודותיי ניגלו לפנייך,
כל פחדיי סופרו לאזנך.
|
ככלות הכל, נותרתי רק אני,
יצור שפל יצור עני.
פורק מזוודות מכתפיי הדלות,
מזוודת סתרים מזוודה של סוד.
|
זה מטפטף לאט לאט, בנשימה בבת אחת,
אני רוצה, הכל - כמעט.
זה לא שובר רק מחזק, זה לא מוריד זה רק מוחק,
אני רואה, הכל דולק.
|
בדמי ימיה, היא פרקה את לבבה,
כה נחושה אישה יפה חסרת הצדק.
היא שוב פנתה אל העוצמה בנשמתה,
אך העוצמה עם הזמן רק מתגמדת.
|
הצליל של אנחה רועמת
הלחש של בכיות התום.
הדומיה המצמררת של ילד קט יתום.
|
וכשרגליי נשברו, התחלתי אז לזחול,
על גחוני זחלתי, זחלתי מול הכל.
|
כפות ידיי נגעו מבלי משים,
צורת עיינים רפרוף תם של ריסים.
שיער גולש ובקצוות תלתל,
מראה כה רך וכה עגום גורל.
|
היא לא מבינה למה היא כל כך שונה, הרי יש לה אותך.
היא לא רוצה יותר, לבדה להסתפר, היא רוצה למספרה.
היא צבעה לבלונד, אולי תוכל קצת לבלות, לא רוצה להיות שפחה.
|
אך החושך גובר לו, הוא מניף את ידיו, מגיח מפינות נסתרות.
הוא כובש צעדיי מטשטש עקבותיו מובילני אל תחתית השאול.
ואני מפצירה בו, תן לי עוד לקוות, היום המיוחל עוד יבוא.
והוא מובילני למרות הדמעות , מובילני לנצח בלי קול.
|
בתפארת היום שבו הודעת על בריאתך,
יימך היום שבו הודעתי על בריאתי שלי.
נתיב אל חיים ללא חיים בגללך
חיים של גלות של שבייה בגללי.
|
נוגעים בקצות הענפים,
מגע ענוג ורך.
אוהב אותך,
אוהב אותך כל כך.
|
והדרכים עקלקלות הן מובילות ללא גבולות, והן לוקחות אותי איתן,
אליו... אני מוצאת שוב נחמה, בודדה אך ערומה, הוא מעליי, אני
תחתיו, ומרגישה כל כך...
מרגישה כל כך..
|
ושוב שבור, הגוף צונח.
זה עוד חיבוק שלא נגמר אך כבר נגמר.
וקולי, לשווא צורח,
אני שוכבת, מרגישה קצת שום דבר.
|
ואז דמעות שליש בוכה זונה בשבי,
היא לא רוצה אך יש פיות להאכיל.
ואלוהים חושב שהיא כל כך בוגרת,
ילדה יפה, אך רקובה קצת מבפנים.
|
שוב שערי מרום ננעלו,
מי שומר הסף?
אין לי הכח, אין לי מנוח,
לחבק עכשיו.
|
זה בסדר, אם לעיתים יש שקט,
הוא עוטף ומרדים את עוונות הכל.
|
אני פורשת את ידיי ומכרבלת אותו בתוכי והוא מכרבל אותי בתוכו
ואנחנו שניים, שוכבים על המיטה שלי, בבוקר יום שבת סגרירי, אך
בינינו יש כל כך הרבה אור שלא ייעלם אף פעם.
|
אני רועדת מרוב פחד, אני רועדת מרוב ייאוש.
אני מרגישה שאני הולכת להיגמר,
ואז אני מביטה בך, ואני רואה איך באמת נגמרים.
ואני רוצה גם, וקצת לא רוצה .
|
אני מושיטה ידיי לכל עבר, מתחננת שמישהו יאחוז בהן. מישהו שיגע
בקצות אצבעותיי ויעביר את חום גופו אלי. אך זה לא קורה ואני
מכווצת אגרוף חזק חזק והולכת לישון.
ושום מנימליזם ילדותי, הכל כל כך דרמטי כל כך שחור ולבן.
|
הינכם חושבים שמכירים אותי,
אך לא!
ראות ליבכם מעורפלת.
הרי אני אדם, המתחפש כל יום לאחר,
אלפי זהויות פרי דמיוני מונחות על שידת חדרי.
הינכם בוטחים בי, לעולם אינכם תוהים על קנקני,
טעות נפוצה עלתה בידיכם.
תתהו רבותיי, עצה לי אליכם, תתהו!
|
היא יורדת ארצה, כפופה על ברכיה, מנשקת את האדמה וקוראת לנו
להקשיב, אנו עוברים לידה וחושבים שהיא משוגעת, אנו עוברים לידה
כל יום ולא שמים לב. לא רואים את הקסם הזה שנמצא בינינו. לא
צריך לחכות לו הוא כבר כאן...
|
קחי לך טיפה של מלח על קצה הלשון כל ערב.
ותביני שאת זכית במיטה חמה, את זכית בארוחה חמה, את זכית באם
חמה ובית חם. ויש אלו אשר כל חייהם מלוחים כמו הטיפה. יש אלו
שלא זכו לכל אותם הדברים, יש אלו שאינם.
|
האוויר בינינו כל כך דחוק, כל כך דחוס.
לא נשאר לי עוד חמצן למלא את הריאות.
אתה מחייך, אני מחייכת, אבל זה חיוך מתורגל ומעובד. עבדתי עליו
שעות נוספות בבית.
|
אל הארכיון האישי (2 יצירות מאורכבות)
|
|
כן, הכביש הזה
כן שייך לאבא
שלי!
מוטי אילון, הבן
של- |
|
