|
פלוני אלמוני היה כבן ארבעים כאשר הקיץ מחלומותיו הנוגים בעוד
אחד מהבקרים הסגריריים. לבוש בחלוקו המסואב מזיעת הלילה, הוא
התהלך בכבדות אל חדר האוכל, כאסקופה נדרסת, בעוד קרניה של השמש
הזהבהבה חודרת מבעד לחלונותיו השקופים של חדר השינה וחושפת
כתמים שחורים על ה
|
ארוחות,
כגרגירי חול מלאי מתיקות,
תמיד הנחת לפניי
|
רגע אחד עמדתי לפנייך
וליבך פרח וביאר עבורי
על הרים כמוסים.
|
מדוע אני חש ריקנות בכל פעם , שאני מניח את מבטי עלייך ,
עובר על שורה , ועוד שורה?
|
אויי ענת, לא עבר שבוע, מאז אותה פגישה ארעית באוטובוס, ואני
כה מתגעגע אלייך, היכן את משוש חיי? היכן את אלת שמשי? לאן
התפוגגת לך בשבוע האחרון? האם לא רצית לבוא יותר לבית הספר
בגללי? האם עברת בית ספר בגלל שעלייך לשבת עם בחור חסר נימוסים
ומוזר שכמותי?
|
|
|
שלך לחמך על פני
המים
כי בבוא הימים
הוא יתפורר
ויהפוך להמון
גושים לבנים
מגעלים.
אביה האיום |
|
