|
נפגשנו ב"בוגארט" בת"א, הפאב החדש שפתחו ליד "הבימה".
כל הדרך מהחניה הרחוקה שמצאתי אחרי איזה עשרים סיבובים, ועד
הפאב, אני מנסה לחשוב למה אני עושה את זה. למה נדמה לי שיש לי
עוד סיכוי איתך.
|
הוא מוריד את הכובע השחור שלו ומפנה את המבט שלו אליי. לרגע
הוא נראה לי כמו דמות מסרט מאפיה איטלקי. "ירושלים זאת לא עיר
לחיילים. לא עיר למלחמה".
|
התכרבלתי בפוך ונרדמתי מיד.
בחלומי נפשתי בקאריביים עם פרופ' זוהר, שמעתה אני זוכה לקרוא
לו יאיר. לבושה (כלומר, לא לבושה) בביקיני, כוס מרגריטה בידי,
ויאיר מורח את גבי בשמן שיזוף.
|
כשנפרדנו נשבענו להתחתן אם שנינו רווקים בגיל ארבעים.
נפרדנו בחיוך, נישקת אותי על הלחי. אמרת לי שאתה אוהב אותי.
מצחיק, כשהיינו ביחד אמרת לי את זה בקושי שלוש פעמים.
|
ארזתי את המזוודה במשך חמישה ימים. נהנתי לארוז לאט, להסתכל כל
לילה על המזוודה ולדעת שעוד מעט, ממש בקרוב. הסוכנת התקשרה
כשהייתי במקלחת, להודיע לי שיש מקום על הטיסה. בכיוון החזור
עדיין לא ברור מתי יש מקום, היא אמרה. אמרתי לה שזה לא משנה.
קיוויתי שלעולם לא.
|
איך שהסתכלתי עליו ידעתי שהוא מוכר לי, אבל לא הצלחתי להיזכר
מאיפה. מוזר איך ידעתי שאני הולכת להצטער על זה כשהורדתי את
התיק שלי והנחתי אותו על הכסא לידו.
|
כשהרמנו אותה ארבעתנו, כמו שלימדו אותנו, חשבתי על עצמי בגיל
שלה. האם בכלל ידעתי הפגנה מהי? מה זאת התנחלות? איפה זה גוש
קטיף?
|
קראתי לו אור.
בחודש התשיעי הרהרתי בזה המון, ולבסוף החלטתי לא לאמץ אותו
קרוב ללבי, כמו שרב האמהות עושות מספר שניות לאחר שפרי בטנן
יצא לאוויר העולם. מביטות בו באהבה, מריחות את עורו הרך, חשות
את פעימות ליבו מתמזגות עם פעימות ליבן.
|
זו הפגישה השלישית שלנו שמתחילה ונגמרת באותו משפט, ולא מקדמת
אותנו לשום מקום. לא מקדמת אותי לשום מקום. אותו זה דווקא מאוד
מקדם, אני מגיעה לפגישה נוספת, והוא מרוויח עוד 400 שקל. אבל
הפעם אני מרגישה שמשהו שונה, הוא לא מתכוון לוותר לי.
|
כשמזל רע רודף אותך, אין לך ברירה אלא לחכות בסבלנות שהוא
יעזוב אותך וימשיך לקורבן הבא.
|
|
|
כשהייתי קטן אמא
אמרה לי "תאכל
תאכל... שתגדל
ותהיה חייל."
ס'אמק למה
אכלתי?!
אחד שעכשיו
התחיל טירונות. |
|
