|
ילידת 87 קרעי נשמתה.
ילדה אבודה. אני מתבוננת בה כבר שנים, בוחנת את
התנהגותה. צופה בחייה מהצד. לפעמים רואה חיוך עייף
ניגר משפתיה. אך עיניה תמיד עצובות, מעין "עצב
מתוק", אני שומעת את המילים מהדהדות בראשה. היא
אוהבת את הסבל הזה, סבל רגוע, שקט.
ומתי אצליח להתנער ממך, מריח הגוף שלך שעדיין שולח אותי להקיא
את נשמתי, משמץ ריח הסבון שאני לא יכולה עכשיו לסבול שנותר
מהול בזיעה שלך, האם התקלחת לפני שאנסת אותי?
האם עשית את זה בשבילי? במעין מחשבה מטורפת וחסרת הגיון שאם
תתקלח תהיה יותר נסבל עבורי?
|
הוא מחבק, ואת מתכווצת,
פוחדת שהוא יעזוב,
הוא כבר נגע בך, גם אם לא רצית
|
יום מעונן וקצת סגרירי
יום שקט וקצת אפרורי
לרחוב היא יצאה לבושה במעיל
אחוזה בסיגריה ועל עקבים
איפורה מרוח לכל הכיוונים
ניכר שבכתה הרבה פעמים
|
השוט מונף, השקט קורע
ואת? רק שותקת
|
מבקשת רשות לחבק,
מבקשת רשות לנשק,
פעם אחר פעם ואני כרגיל מרשה,
נהנית, אוהבת ומצפה.
|
עד כמה שקט יכול לחדור פנימה?
עד כמה כחול יכול להרגיע נפש רגוזה?
עד כמה חיבוק, יכול להמיס קרח של שנים ?
|
לא קל לכתוב כשהאצבעות רוצות לגעת בגוף
לא קל גם לדבר כשהשפתיים כל כך רוצות לנשק
|
מתמכרת למגע
ידיי מטיילות על גופי,
אצבע רטובה נכנסת
משחקת קרוסלה בעצמי.
|
אני רק אומרת
חכי עוד דקה. ספרי עוד שנייה.
הגל הזה יעבור את השיא ויתנפץ
לאלפי רסיסי מים לבנים
אחריו, יהיה הים צלול שוב.
|
מסתכלת על הגעגועים שלי מחייכים אלי,
מלטפת את השיער הכהה, רך
מתחת לאצבעותיי.
מנשקת את השפתיים החמות של הגעגועים שלי
כשהם עוצמים עיניים להתנשק איתי
|
געגוע רעב
כמו חתול מיוחם
ברחובות ת"א
זועק את רעבונו לעולם
|
פרח בשר אדום מציץ
לא משמיעה הגה מלבד צלצולי עדיי אזיקים
ואנחות שתוקות
|
-עמוד ענן על גב גמל
ראש נופל, לחי שרוטה
אקדח מעשן מול עין רטובה
כתב צידי, פקודה זרוקה.
|
מחפשת את הריח שלך בעיקול המרפק שלי,
שם הוא נשמר מקץ יום לפחות
מחפשת אותו בספריות העבשות של הזכרון שלי
ובמדפי הסופר-פארם.
|
מעולם לא חוויתי עונג
של ללכת לאיבוד
מעולם לא רוויתי אושר שזורם
בגוף
כמו דם של אור
|
הסכר נפתח
וכל הגוויות הללו נוחתות על פניי,
|
הידיים שלך על כולי והפטמות שלך מציירות לי בקצף על הגוף
מסתובבת אליך, ואת כל כך חלקה.
פוקחת עיניים לפגוש את שלך
טורפת את השפתיים שלך
|
חלל חשוך וריק
צללים מטפסים על קירות
מתכות על רצפה
פנים המומים
|
תאונה גדולה, שרפו השמיים
צבעים של ארגמן
גשם, החל ליפול
על הקריסטל
|
הנשימות שלנו מתאחדות,
הדופק, אחד.
לאט לאט מתיישרים הקמטים של המתח
לביחד
שקט
|
מלאך שחור, עלה למעלה
פרח נקטף.
נרות כבו, נרות חייו.
ומי יהיה פה עכשיו.
|
בלילות הקרים, היא תבוא אליי,
תאחוז בידי ותיצמד לגופי,
תשתה מדמי, מנוזלי תאוותי.
|
חלב פנים
מיד נשפך
לנקות את כתם התפוז
את הברווז
|
לראות את האדום מקבל נפח,
המילים מצטיירות אחרת,
ויש למילים פתאום ריח
שלך.
|
כשאני שומעת את קולך
גופי מתחדד
צמרמורת זורמת בתוכי
חיוך עולה על פני
|
מציירת אותי ואותך
מתחבקות
חיבוק נצחי
ביום שטוף שמש
|
זוחלת לך אל תוך העור ומסתתרת בך בפינה מוארת
|
הבזק נקי של אור,
נשחק,
בין קמטי העור המסורבל,
והכיסוף מזמן בזמן
ללא מנוחה.
|
אתה ניגנת עלי,
נגיעות
שגרמו לי לצעוק, לגנוח, להתחנן לעוד,
|
ואני בכיסוי עיניים,
קשורה לחבליי,
נעה עימם,
הם המכתיבים את תנועותיי.
|
כל פעם כשאת מתחילה להתפרק לי,
אני מוצאת עצמי רצה סביבך עם שפכטל חלוד,
מנסה לסתום את החורים,
את המקומות שהספקות בך, בי ובנו
פתאום מחוררות בך סדקים,
|
באתי אליך עטורת שריונות,
מחצרצת בכזבים
מנפנפת בנשק האור,
כמו אינדיאנה ג'ונס אידיוטי.
|
מסתובבת עטופה
בך.
לובשת אותך כמו פרווה,
של ענן צמרירי
|
הבט אחורה, ראה
איך אני מדדה אחריך
בבקשה האמן לי
האמן לי שאני מנסה
|
סבב החוטים האופף את עיניי
כחוטי סאטן עבים, על פניי
לאן אפנה לא ידעתי,
והשחור סביב לא זז.
|
חבית הבירה רק החלה,
בראשי, הלמות העלים,
הצ'ייסר לא נגמר,
גופי זועק לעוד, מתחנן,
מוחי רוצה לשכוח.
|
שיער מפוזר
נטולת מחסומים
עטופה בכאב
עטופה
|
הרווה צמאך בי
קח ממני חום ואהבה
יש בי די
|
ואכל לומר אהבה
ואוכל לומר חיים
כי בך מצאתי מנוחה
כי בך אהבתי.
|
לאט לאט לקחתי אותך אלי: קודם ריח הבושם, שמהלתי בריח החדר,
ואחריו ריחך.
|
אחת לאחת משתחררות צבתות הקור שלפתו את הראש כשומרי ראשם של
המים ומניחות לו במצוות אדונם. הגפיים מתרככות, הריאות מצטרפות
לסימפוניה ואפשר לנוע קדימה.
|
זו אמורה להיות מכאניקה עדינה של גוף. שירת הפוריות הנשית
שניגרת החוצה באצילות. דמעות אדומות של ביצית נטושה, דמעות
שני. זה אמור לקרות בשקט, בחשכת גוף בהחבאות אל הכלים.
|
הכי הייתי רוצה עכשיו שתהייה במצב הרך שלך. במצב הנדיר הזה שבו
האבן הזו שעומדת אצלך במרכז הגוף מבפנים נעלמת לה קצת, הפנים
מתרככות ופתאום רואים את העיניים והם לא רדופות.
|
לפעמים כשאני מבשלת, אני נרגעת, אני עסוקה במשהו הגיוני, משהו
שיש לו ריח, תחושה, טעם, מראה, משהו שלא יכול גם אם מאוד ירצה,
לצעוק עליי. ואז אני מתחילה לא לשמוע, לא לראות, אני שוקעת
בערבוב, בלישה, בתבלון, אפילו בהשגחה על הסיר/תנור.
|
יצור מוזר הוא העצב.
גורם ללב שלי להראות כמו קצות אצבעות שהושרו המון המון זמן
בתוך מים. מכווץ וקמוט עם כחלחלות לא בריאה.
|
הרופאים אומרים כל מיני דברים, וקשה להבין אותם, במיוחד שחצי
מהזמן מנסים להאמין שזו את, שזה קורה לך... ואני רק רואה אנשים
מסביבי מתפללים, קוראים בספרים הקטנים, מרימים אלי מדי פעם את
העיניים והרחמים נשפכים להם מכל חור.
|
כמה נעים הרטט הזה בידיי שגורם לאותיות להתגמש על הנייר,
לחפצים לגלוש אל הקרקע, לצמרמורות להתכווץ על גווי ולגווי
להימתח ולהתקפל. כמה נעים הרטט הזה המרעיד את שמך על שפתיי
בעונג שורף בהברה אחת עמוקה שסודקת את עורי, מקיזה טל ארגמן
כנשיכת מחט דקיקה.
|
שורות זה כיף. מישהו כתב משהו כתוב, ואפשר לקרוא שורה אחרי
שורה, לחבר את הסימנים, להבין, לצייר תמונה, לקבל מושג ולהוסיף
עוד פיסת מידע. אבל אם המישהו שכתב הוא מישהו שאתה מכיר, ואם
מה שהוא כתב מיועד אליך...
|
רק אתה יכול לעשות ככה שירד גשם עכשיו. אני רוצה להריח את
המבול, להקשיב לנקישות רועמות על הוויטרינה הענקית. כן, כשהיום
שטפתי אותה כמעט החלקתי החוצה. תעשה ככה שירד גשם. כל האבק הזה
שהצטבר תחת בגדיי. תעשה ככה שירד.
|
נסחפת בים, בזרם האין סופי
מחכה, מצפה, שאולי תחזרי
אך את בשלך, והווריד כבר שחור
במיטה לבנה, עם סדין כחול
|
|
|
