|
אמרו שהוא מאושר, אמרו שהקריירה שלו נסקה, הגיעה לגבהים חדשים
שאליהם לא ציפה להגיע. אמרו שיש לו ילדים מוצלחים ואישה נפלאה
ותומכת. מזל שאני בתור אותה נפלאה ידעתי יותר טוב.
|
והיא הייתה כל-כך יפה כך, כשמבטה החטוף דרך השתקפותה בזגוגית
חלון הראווה נראה לו כהתגלות אלוהית. הוא שלח לעברה חיוך עצוב
אך היא כבר המשיכה ללכת. עיניו עקבו אחריה הולכת בצעדים של
מלאך, וידע שלא יראה אותה שוב לעולם.
|
אולי הכרתי אותה מאוחר מידי מכדי לעזור לה, אולי אף אחד כבר לא
יכל לעזור לה, אבל ששירז תלך ככה?
|
ידיים ירפרפו בחיפוש האמת המוחלטת,
חיוך אחד ייתן את השקט.
|
אולי הפעם דפיקות חזקות ירעידו את בית החזה,
בניסיון נואש להרעיד את העולם.
|
ואם אתעורר והיה זה חלום
נגיעות חטופות
שתיקות עמוקות
מביטות ושומעות.
|
הורדו הקליפות, נותרתי ערומה אל מול רוחות הים
אך את מקום הקרירות הצורבת תופסת ההשלמה.
|
עכשיו היא עטופה בכחול, שוכבת, דוממת.
והכאב בתום השנה המרתקת במחציתה
מתגבר במחשבה שכבר לא אוכל להודות לה.
|
דלת נפתחת, צעדים איטיים.
אוהבת את שפתייך על שפתיי,
אוהבת את גופך הנצמד אליי,
אוהבת את צליל קולך, מנגינת צחוקך.
|
הריקנות חייבת להתמלא,
ואם אין אמת - יתמלא הלב ברעל.
|
הוא ראה, התעלם ושתק
והם חוו התפוגגו וצעקו.
|
ומתוך כל עיקוף התברר לה הסוד:
אין דבר העומד בפני השעון.
|
גשם זועף על גג היקום,
נסחפת טיפה בים הקיום.
|
בלילות הקיץ חולמים על הנערה היפה,
שיושבת בבית ומחכה לבואם.
נזכרים קצת בימי הילדות נטולי הדאגות,
בארוחת הצהריים החמה של אמא.
|
מחכה למטה, עוד מעט אתחיל את מסעי לעבר בית הספר התיכון.
מחכה למטה, עוד מעט יאסוף אותי הדייט הראשון שלי.
|
שוב למדתי שתמיד אשאר - לבד.
לעולם לא אדע אהבה,
לעולם לא ארגיש רצויה.
הפגם הוא בי זאת ידעתי תמיד.
|
|
|
יצירת אומנות
היא קולם של
המתים -
והזיכרון המשותף
של התרבות.
אף אמירה אינה
נכונה - כמו זו
שעמדה במבחן
הזמן. ויכלה.
|
|
