|
פתאום כשמגיעה החלפת הקידומת הרביעית בחיי,
אחרי שני ילדים וכלב (תוכים נחשב?)
נשפכות לי מקצה המקלדת
מילים...
אולי זו תחילתה של ידידות נפלאה.
(ביני לבין המקלדת)
נראה כאילו הוא מדבר לעצמו אך תנועה קלה מהספה לידו הראתה את
שני זוגות העיניים שבהו בו וכאילו אומרות: "על מה המהומה, מה
כל הרעש הלא מוכר הזה. מי האיש הזה?" אפצ'י!
|
אני לא זוכרת דברים.
כבר לא זוכרת מה אמרנו ולמה, למה נפגעתי ומה עניתי.
אני זוכרת את הרגעים היפים, הטובים, הטעימים, הנעימים...
|
נגד עיני עוברת תמונתו של האיש היקר שיושב בחוץ כרגע, לא מבין
לאן נעלמנו. אם הוא היה פה, אולי זה לא היה כל כך טכני ולא
הייתי נאלצת לחשוב על דברים אחרים.
אבל אני כאן עם ההוא שעשה את הבחירה, גם בשבילי, אני זו ששמתי
את האפשרויות על הכף.
|
הפכנו להיות קרובות בדרך שונה, מיוחדת, ללא שיחות נפש, ללא
פרטים מהחיים הפרטיים, ויחד עם זאת בקרבה של חברות ילדות, כאלה
שמקבלות האחת את השנייה ללא כל שפיטה, בידיעה שהפרטים השוליים
של חיי היומיום לא חשובים כלל.
|
היא הייתה אישה טיפוסית, אתה יודע, נכנסה עם הביטחון הנשי
המופרז שלה, כאילו היא מנהלת את העולם, העיפה בי מבט בוחן
וסוקר, ניסיתי לחייך אבל היא כבר הפנתה את מבטה ויצאה. אתה
מבין? כאילו אני אוויר...
|
מגעים מרפרפים, אמירות שמהלב... מסביב מתחילים להרים את
הכיסאות על השולחנות, מזל שישבו על הבאר, יכלו למשוך עוד כמה
רגעים משותפים. בחוץ השמיים מתבהרים לאיטם, נשיקה ראשונה, רכה
ועמוקה, מרעידה כל נים בנימי גופה, פרידה.
|
לך תסביר להם שאני פה רק בשביל הרגע הזה, שלשמו ישבתי כאן
בשבועות האחרונים, והנה הוא נהרס ללא שוב.
|
היה זה יום מושלם לטקס יריקות האש. השמיים קדרו בעננים אפורים
המאיימים להטיל את תחולתם בכל רגע, הדרך הטובה ביותר להתמודדות
עם תאונות בטקסים כגון זה. הגשם לא יפריע לדרקונים הבלתי
מנוסים לפלוט את הלהבות, אך ימנע מהן לנסות להתפשט לכל היער
הקסום.
|
כשהזיקוקין האלה מגיעים אתה לא מזדרז להקיש על "משחק נוסף" אתה
נמתח לאחור ונהנה מהם, כי הפעם אתה יודע שהם באמת לכבודך, הם
מגיעים לך!
|
משקיפה מחלון משרדי.
אחד מאלף בבנין העגול.
חלונות רבים מכל עבר.
בתי מגורים, משרדים.
|
איך המחשב אינו עושה כל הבחנה,
כשהוא מודיע על הודעה שהגיעה.
|
|
|
מה שיותר כחול
יותר עמוק!
פרובוקטור. |
|
