|
"כשצוחקת
מכשפת היער
כשצורח
עורב על החלון
מתקרבת, והיא חדה כתער
מתגנבת
איזו תחושת אסון
אז מתוכך
פורץ מעיין
הוא מתגבר ומתגבר
ואז אתה
חזק
יותר חזק.."
<חנה גולדברג>
אני משחקת במחשבה הזאת. מה יצא ממך החוצה. מה ישאר בפנים. אולי
עשן יתמר ממך, כמו ממדורה במדבר מרוחק בארץ אחרת.
|
תמיד אני אחרון, גרוע בספורט, ועוד יותר בשחייה. אבל שחיתי, כי
כולם שחו. בדרך כלל אנשים הולכים ביחד, אחרי כולם. יש להם פחד
כזה להיות לבד, הם מפחדים להיבלע, ללכת לאיבוד. אבל זה היה
גדול מאתנו, משהו לא ברור.
|
דורית תמיד מוקפת אנשים, ותמיד מרגישה לבד. היא לא יודעת לישון
לבד, הכדורים עוזרים לה. היא לא מצליחה לחייך לבד, הפסיכולוג
עוזר לה, היא לא מצליחה לחיות לבד, אבל גם לא יודעת למות לבד.
|
כל פעם שאייל נתן לה נשיקה, היא שתלה סוג פרח חדש בגינה. וזאת
לא היתה הגינה שלה בכלל. והיא גם לא הבינה בפרחים בכלל. יצא
ככה שהיו כמה פרחים מאותו סוג, שהיא היתה בטוחה שהם שונים, אבל
רק הצבע היה שונה.
|
כולם דיברו על זה. ובעבודה, הסתכלו עליי מוזר. אולי בגלל
הכתמים הורודים על היידים. אולי בגלל הלורדים שפילחתי להם.
|
מכניסה שתי רגליים קפואות לנעליים, ופוסעת בשקט, כאילו שמשהו
בעולם יכול להעיר אותו כשהוא ישן.
הרי מי כמוני יודעת, כשהוא ישן גם אם דינוזאור אכזרי יכנס לחדר
ויחטוף אותי בשאגות נוראיות הוא לא ישים לב.
|
המערכת צעקה משהו על נפילה לגן עדן, ובחוץ היו עננים.
אמרתי שנראה כאילו הם עוד מעט יכנסו דרך החלון וימלאו את
החדר.
ואתה אמרת שזה רק ערפל.
|
ראיתי אותם, אבל לא יכולתי להסתכל, והמבטים שלהם מאז עדיין
נמצאים לי בתוך הראש, מחכים לרגעים של חולשה בהם יוכלו להפגין
נוכחות עלובה.
|
אחרי שהוא החליט שהוא לא אוהב אותי יותר, לקחתי את הסכין של
המטבח ורצחתי את הרגשות שלי. בהתחלה הן התחבאו לי מאחורי הלב,
מצאו להן איזה מסתור עמוק. אבל אני לא בנאדם שנכנע. לא הפסקתי
לחפש, עד שווידאתי שחיסלתי את הכל.
|
חייכתי בנימוס, כאילו מביעה התנצלות על האיחור, אבל בתוכי
ידעתי שלא אחרתי לאף אחד.
|
עם כל הסיפור הזה של צודקים-טועים-פשעי
מלחמה-מתנחלים-דוסים-הפגנות-ארה"ב-חיילים-אבטלה-גופות-ערבים-אבו
כביר-אני יכולה להמשיך את זה לנצח, כבר לא נשאר זמן לרגע אחד
נקי ופסטורלי.
|
את הרגש אליך אני אשחרר איפה שהוא מעל הים,
כדי שיטבע ואני לא אוכל להציל אותו יותר לעולם.
|
והכוכבים? אותם ביקשתי בשבילך.
|
גם בלילה, כשחושך,
במקום להסתובב עם הגב,
הייתי מסתובבת עם הפנים,
|
חלום קטן
ולא אקום
חיוך אחד ודי
|
אם תשאלי אותי איך
אז יותר רע מטוב
והעלים חומים, והחורף קרוב
העצמות כואבות, העור מתהפך
ומה אם אני לא יודעת איך?
|
"את יודעת", אמרת לי, "אין מלאכים בעולם הזה"
ואני שתקתי, חייכתי לך, והלכתי.
|
העיניים הכחולות - אפורות שלך
החיוך המבוייש,
העיניים הרגועות, המבינות
פתאום המבט נתלה אי שם בקיר שממול
פרידה נקודתית מעולם שינסה להמשיך
ואז הן נסגרות.
|
רק רציתי שתחבק
וקיוויתי שרואים
|
רציתי שתכאיב לי כדי שאוכל ללכת בלי לחזור
שתשאיר סימנים
שימשיכו לכאוב גם אחריך
|
לדעת שהוא שם בלילה, לפני השינה, וישאר גם כשאקום.
|
אבל את יודעת שהם לא מבינים אותך.
הם מחכים לעזוב דבר עזוב ממילא.
|
אני רוצה אותו.
(אז?)
אני באמת רוצה אותה.
(...!?)
|
תמיד פחדתי להיות לבד. עכשיו כולם איתי, ואני לבד. הם באים
בשבילי, אבל זה כבר אחרת. אני עוצמת את העיניים, מנסה לברוח
מהכל. לא רוצה לראות את עצמי, רק לא לראות את עצמי.
|
פתאום נראה לי שאני מצטערת שאין בי את הכוח לספוג את המכות
שלך.
לבכות את המילים שלך.
לשרוד את העוצמה שלך.
|
|
|
