בפתח המזנון עמדו ארבעה צללים צלו הגוץ והמוצק של ביל ולידו
צלו הגדול והעבה של רד הגדול מביל כמעט פי שניים, במרחק קטן
מהם עמד צלו הרזה של ג'ו ואליו נילווה צלה הקלוש-אדמדם של
הסגריה שהחזיק בידו. ולבסוף, היתה שם גם שרון בעלת כרס קטנה של
יותר מידי זמן בין דברי

"שנתיים... לא כל כך הרבה יחסית לנצח. אבל כשאת הילדה האחרונה
בעולם והוא הילד האחרון, שנתיים הן נצח."

קשה לי להגדיר אותו אבל..
סיפור קצר בגוף ראשון על נערה. על בדידות ומיניות על רקע של
מלחמה גרעינית.
לסיכום: זאת לא יצירת הפאר שלי (למעשה הטיזר הזה יותר

הירח נזדעזע עת הסהרון נבקע לשניים ושני החצאים החלו להתרחק
ולהתקרב זה אל זה בתנועות של צחוק. הקול לא אחר לבוא, רעם
מתגבר של צחוק. קורע את האוויר מרעיד את האדמה ומנפץ את חלונות
גורדי-השחקים במטר של זכוכית. אליס מיהר להשיב את הירח
לקדמותו.

אין לי שם. אבי שהיה מפוזר במקצת שכח לתת לי דברים רבים מלבד
מתת האל. אחד מהדברים הנשכחים האלה הוא שם. הם קראו לי על שמו,
פראנק. יש אירוניה בעובדה שאני נושא כינוי אצילי שניתן לי ע"י
אלה שפחדו ממני.

הנה, הדרמה נפרשת לפנינו במדיאס רס. מערכה שלישית, בנק, יום.
כבר שעתיים שאין שינוי במצב. היא- רוצחת מעמידה פני קורבן. הם-
קורבנות מעמידים פני רוצחים.

"מדמיינת את גופי השברירי נהדף בחוזקה, את האוויר נלחץ מתוך
הריאות. ואת הדם, פרצים של דם מכל עורק ונים. ולבסוף דמיינתי
את עצמי שוכבת שם בצד הכביש, מרגישה את מגעה העדין של המתכת
המשפדת אותי ואת ההקלה הברוכה של השחרור מן החיים האלה."

אני עדיין עומד על הגשר.
ואמשיך לעמוד גם מחר.
מנסה להבין את הפשר.
אך יודע שכבר מאוחר.

יש זמנים שבהם פתחתי לה את הדלת, והתחננתי בפניה להכנס. אך היא
נשארה בחוץ, חיוך קטן נצץ מתחת לברדסה השחור. היא היתה מרימה
את המגל מן האוויר הצונן שעטף אותו, מפחדת לגעת בחפץ המקולל אך
מחזיקה אותו באוויר, כמו חתול מת.