|
[יוני 2006]
שלום לכולם.
לא עדכנתי את הדף הזה, מסיבות שונות ומשונות, מאז
שהייתי בת 14.
היום אני בת 18.
מסקנה - לא עדכנתי ארבע שנים.
למה חזרתי לפה?
שתי סיבות:
הראשונה - כל פעם שאני נתקלת ביצירות שפורסמו פה אני
מחוירה מבושה. לא, אני ממש אבל ממש לא אוהבת את רוב
היצירות שפרסמתי פה בעבר. היחידה שאני עוד איכשהו
טיפה אוהבת זה הנובלה "מקביליות", שפורסמה פה
בחלקים, והיא היצירה היחידה שאני עוד איכשהו יכולה
להמליץ עליה מבין הדברים שכתבתי בימיי כטינאייג'רית
מטופשת :)
השנייה - סיימתי לאחרונה לימודי תאטרון בתיכון תלמה
ילין, ואחרי ארבע שנים אינטנסיביות של עשיית אומנות,
זה חסר לי. אז פשוט החלטתי שאולי הגיע הזמן לטפח את
הכישרון האומנותי ש(אולי?) קיים בי בתחום הכתיבה
והצילום. אני מקווה שתהנו.
מה עוד?
לארכיון העברתי את כל היצירות שאני לא אוהבת, כי
איני רוצה למחוק אותן. הן בכל זאת עדות למישהי שפעם
הייתי. מקווה שעכשיו, ארבע שנים אחרי, היצירות יהיו
טובות יותר.
אני אוהבת תגובות - אל תתביישו :)
וקצת עליי, בשיטת האסוציאציות:
שוקולד, טים ברטון, מחזות זמר, שיער ארוך,
המבורגרים, תאטרון, דפנה והעוגיות, מולין רוז',
צרפת, ג'וני דפ, ילדים סורגים, טרנטינו, סקס,
גות'יקה, מופע הקולנוע של רוקי, מדבר, בריטים, אואן
מק'גרגור, דרזדן דולז, ואן גוך, אלכוהול, אירלנד,
מייק'ס פלייס, אלאדין, מת'יו בורן, אלתרמן, המספריים
של אדוארד, חיבוקים, הסיוט שלפני חג המולד, אלכסנדר
פן, עצמות בריח, סרטי דיסני, סיריוס בלק, ניקול
קידמן, טבע.
חיים.
אנג'וי.
מיה חוסכת כסף.
מכל לקוח שעובר אצלה, היא שמה בצד 20 אחוזים.
לא שהיא יודעת מה זה אחוזים.
כעבור חודש או שניים, היא יכולה להרשות לעצמה לקנות את השמלה
ההיא, שראתה על הבובה בחלון הראווה.
|
קרני שמש ראשונות נגהו לאטן על קיר הבטון המתקלף. האספלט חרק
תחת רגליהן, העקבים שרטו קלות את שכבת החול הדקה שכיסתה את
המדרכה.
שלוליות קטנות נקוו לצד הכביש, מים מעופשים, מלוכלכים, של עיר
מזוהמת, משקפים פיסת שמיים תכולה של ימים שיוכלו להיות טובים
יותר, אולי.
|
העלמה היפה ברוב ייאושה
פרצה לה פתאום במחול
העלמה המסכנה איבדה אהבה
וניסתה במחול לפרוק עול
|
אני כאן מצפה
קטנה ובודדה
קוראת בשמך.
מחכה
לתשובה.
|
סתיו. בחוץ
עלים נושרים תחת עץ
בודד. ורואה - זוג
יושב בבית, בתוך השמיכה.
|
צליל זזה, שקטה כמו עכבר, אל החלון.
היא עברה דרכו, וסגרה אותו בשקט.
אבל החלון ניסגר על שערה הארוך.
זעקה נמלטה מפיה. חלושה, אבל לא חלושה מספיק.
גל הזדקף במיטתו, משפשף את עיניו. צליל ניסתה בכוח לשחרר את
שערה, אבל החלון היה סגור היטב, ולא נתן לה לברוח.
|
"משימת חיינו היא למלא את 'המשאלה' של המקבילית שלנו. בדרך כלל
אנו מצליחים. אנו מקבלים את המשימה הזו בגיל 10, ויש לנו חמש
שנים להגשימה. אם עד גיל 15 הגשמנו את 'המשאלה' של המקבילית
שלנו - נעלה לשמיים או נישאר כאן. ואם לא - נמות".
|
"אני יודע שאת לא רוצה למות, צליל", קולו כמו ליטף אותה, "איש
אינו רוצה למות. ואת לא תמותי. את תתאמצי עוד יותר, ותשתדלי
באמת, ובסוף תגשימי את חלומה שגל יאהב אותה, ואת חלומך ששחר
תהיה מאושרת. לא רחוק היום וזה עוד יקרה, צליל. אני יודע שזה
יקרה."
|
עמוק בתוך לבו, גבריאל ידע שהיא צודקת. הוא מלאך ויש לו את
הכוח של אלוהים לשנות דברים. אבל איזה אמצעים נתן האלוהים שלו
לילדה הקטנה הזאת, שגילה בקושי 13 שנים, להתמודד עם בעיה כל-כך
קשה, עם ייאוש כל-כך גדול? איך לעזאזל היא אמורה להתמודד עם
הבעיה הזו ולהצליח?
|
"לפני חמש שנים הייתי אחראית על הגשמת משאלה של נערה אחת,
שביקשה שנער אחר יאהב אותה", אמרה נוגה, בעיניה מבט הדואה
למרחקים ולזמנים אחרים. "במשך חודשים עמלתי על הגשמת משאלתה,
ניסיתי הכל - שום דבר לא עזר. כוחותיי לא יכלו להושיע. צפיתי
בה ופשוט התחשק לי למות."
|
"את... תשכחי שאמרתי את זה, טוב?", פלט לבסוף.
עיניה לא הרפו ממנו.
"אתה... באמת התכוונת לזה?", היא שאלה אותו בקהות חושים.
"לעזאזל אתך, כן. בוודאי שכן. כבר שנתיים", הוא טמן את ראשו
בכפות ידיו, אבל לא בכה.
|
הוא רוצה להיות המלאך המושלם, אחד שלא טועה ולא מועד.
מלאך משקר ומקיים יחסי מין באותו הלילה.
חטא כפול.
|
לאחר כמה שעות של ריקודים, קס ונוגה הובילו את צליל אל העוגה
שלה.
היו עליה 16 נרות - 15 למניין שנותיה, ואחד לשנה הבאה.
צליל נעצה מבט בעוגת השוקולד הגדולה עם זיגוג הסוכר הורוד.
היא שלחה ידה אל העוגה, והוציאה את אחד הנרות.
"שנה הבאה כבר לא אהיה כאן", אמרה
|
"הו, גבריאל, זה... זה כל-כך נורא!", היא בכתה כל-כך שהגלימה
הלבנה שלו כבר הייתה מוכתמת כולה, "אני יושבת שם, מביטה
בשניהם, ואני רואה איך היא כל-כך סובלת, המסכנה! הלב שלה נקרע
מבפנים, והוא יושב שם, מבט חולמני בעיניו, בכלל לא שם לב לכאב
שלה!"
|
"את בסדר עכשיו?", שאל תום בדאגה.
היא צחקה חלושות.
"כן, כן, אני בסדר גמור. אל תדאג לי, אני לא אמות מזה..."
מה שהיא לא ידעה היה, שכואב לה כל-כך מכיוון שאי שם, במחוזות
הקרח הסגול, המקבילית שלה הייתה גוססת. לשחר לא היה שמץ של
מושג שהמקבילית שלה עומדת למות
|
אל הארכיון האישי (18 יצירות מאורכבות)
|
|
מי אתם שתגידו
לי כמה לכתוב?
גרפומן הסלוגנים
מתעצבן |
|
