|
מחצלות צבעוניות על החול, כריות רביצה גדולות מלוכלכות, בחורי
הישיבה בכיפות ורגליים חיוורות נגלים לאלוהים בעננים גדולים
וצפופים של גראס, ישובים במעגל ובתוכם הוא. גבר בן חמישים
וחמש, משתעל ומעשן, קושר מחרוזות לאשתו.
|
הוא יספר לי על החיים האחרים שלו. על החיילים שלו שנהרגו לא
מזמן. על חופש מתפקיד בכיר בצבא, על תאריך חזרה. על צער
וגעגוע.
הזמן שלנו מחובר בחוטי עשן דקיק .יש לנו זמן סיגריה. שבע דקות
עד הפילטר.
|
"אתה הולך לאיבוד בכל כך הרבה דרכים בחיפוש אחרי האושר הזה...
מתעורר בארץ אחרת על חוף לתוך שמש זרה, מבולבל, זרוע חול רטוב.
ובדידות. כמה בדידות שנאספה לתוך תיקים גדולים במסע אל האושר
שלך. וכמה התרסקת. צלקות קטנות, תחנות מסומנות בך.
|
זה מאוד פשוט ללכת לאיבוד בתוך מדים לבנים ללא שם. הם לא
מכירים אותי . אני רק זו שמפשיטה אותם. מפשיטה ומודדת . שואלת
שאלות בלי עיניים וככה הם לא נכנסים לי לנשמה.
|
כך אנחנו נוסעים בזמן. אתה שאיתי לא מי שהיית. ואני -
אספתי בזהירות את כל החפצים מהם לא ידעת להיפרד (מנורה ישנה עם
צוואר ארוך וגמיש ,דמויות אפריקאיות מכוערות מגולפות עץ,
ארגזים של ניירת, בקבוקים ריקים של וויסקי ישן, תקליטים,
הספרים שלך).
|
כבר זמן רב שמדביקה אבן לאבן באופן מדויק שלא תטעה דרך מקומות
מרושלים רוח פרצים זוגית שטיפסה במדרגות לכניסה אחרת.
ובפנים, גידלתי הרים, ערמתי גבעות ופיזרתי אבנים משוננות
בולטות על פני הקרקע להיתקל בהן. שתלתי קוצים ודרדרים דוקרניים
להישרט בהם.
|
האהבה הגדולה והמפוארת שלנו,
הפכה נקודה קשה וכואבת בגוף שלי,
נקודה שלחיצה עליה מעלה
תמונות זיכרון לא ספציפיות ולא כרונולוגיות
|
ובא האור
מתגלגל בשברי זהרו בחריצי האדמה שהתוו מבעוד יום
נחרשו בגלגלי הזמן הכבדים
ובחריצי האנשים שעודם
|
מחר אולי אפליגה בספינות לחוף מבטחים
|
זנות
חדרו בי.
תשמישו מילותיי
|
ציפורי צל קרות
מתאבכות בעשן סיגריה.
שולי הדברים.
|
הגעגוע שלי מתעקש לקמר גב
נטוע ברחוב תחת אלומת פנס
סומר ומשחיר
|
אני לא מצליחה לכתוב. המוזה שלי טבעה. אני רוצה לצרוח. המילים
לא יוצאות לי. אין לי חיים לספר עליהם. הבפנים שלי ריק.
|
|
|
זייפנית
אורגזמות!
פרובוקטורית. |
|
