|
ילידת 78 של המאה הקודמת. כותבת ומלחינה. אמן.
ב-1996 אתה קורא לי מותק,
ואני עדיין תלמידת תיכון.
|
שיר לי היום שירי מוות וקבורה,
עשה לי שאתייפח עוד היום.
שימחקו הנגיעות
כל-כך רציתי להחליט לבד,
רציתי את הכוח להלחם.
|
גברים באדום באים לקחת אותי בלילה.
הם שואפים את האוויר שלי
|
ויש זקן אחד
בסירה רעועה
שיכול לקחת אותי, אך התשלום,
אהובי,
הוא מעל לכוחי,
ואני חשבתי שלכוחי אין גבולות.
|
הריקנות נולדה מחדש:
ריקנות מדוקדקת
הריקנות התפתחה -
ריקנות מאופקת.
היא אינה דורשת דבר,
אך זקוקה לדבר-מה.
היא יודעת לכוון אותי
בדיוק מוחלט
לתוך עצמה
|
עולים חיי אדם בלהבות
והוא נשרף באש
|
אל תפחדי,
אל תפחדי,
את לא לבד
|
(אני משתמשת בדימויים זולים כדי לפתות אותך)
אני אישה נשואה עכשיו, דבר אליי בנימוס,
בריחוק,
בקור,
אני מתגעגעת אליך.
|
גופי נסחף
אל תוך הלהבות, והוא
זקן ומובס.
אני נכנעת לך
|
לאבד את עצמך לדעת
ואיפה, אם לא על הבמה
|
את
הדברים שלא אמרת לאיש מעולם
את רוצה לומר באוזניה ברוך:
על אהבה עמוקה לאין שיעור
על אלוהים שנתן לך אותה
על הלילות שנותרת ערה, לבך פועם בעוצמה
|
פה ושם עמוד חשמל, פה ושם
עומד מפעל
מבין כתמי הצל, אשר מטילים ענני הסתיו על הגבעות,
בוהק אגם של אור מתוק
זהרורי.
|
דלתות נטרקות מכוניות בלמים
צורחים צבעים פנסים אורות
קולות נפילות וסמים
|
אני לבד בדירה,
בביתי.
מבט ממושך במראה הצרה,
מבט חוקר ונרגש:
אני מתעכבת בעיניי על
הציפורניים הארוכות, צבועות היטב
הנשיות הקורנת
|
אני עומדת על הגשר,
ומסתכלת מטה
|
הוא אומר "שטויות", אבל מפסיק הכל
כדי שיוכל לקבל חיבוק ממני.
|
למה בכית כשקראת
את מכתבי?
|
מה אעשה אם זה תמיד יהיה כך?
אולי אני בסוף אהיה
ציפור,
אולי אני בסוף אעוף הרחק,
ובדרכי
כל האנשים הגדולים
ייראו לי קטנים מאוד.
|
בשנים האחרונות, קשה עליי הכתיבה.
השתררה בתוכי דממה,
הדממה המגיעה מבאר הבושות שלי,
הדממה שהיא
מיליוני צעקותיי
|
בוקר טוב, ים,
יום חדש עולה.
אני מתעוררת אתו ומתמתחת, יום שבת
(כמדומני)
הסגריר מחייך אליי את חיוכו הענקי.
|
קורא - בואי
אני מגיעה,
כליטוף ערפילי בוקר אהובי
מלטפני,
נשימת אדם
|
אתה תירדם בזרועותיה, ובהן תתעורר,
תאכל איתה, אתה תעשה איתה אהבה,
ואני שוב אהיה לבד,
מקנאת עד אימה,
שונאת אותה
|
האנשים ייגעו בך, וידברו בך,
ואתה תכנס לחייהם ותצא מהם.
אולי הם יזכרו אותך
אולי הם יפגעו בך.
|
מסיטה מבטי מן החבל המתוח
אל הרשת הרפויה,
נערת הגומי המפתה של הבלבול,
|
שאלוהים ייקח ממני
את האדישות הזו, שינער אותי,
אולי קצת אלכוהול (אני חושבת) יזרוק אותי
למאורות הבלבול.
רק לא להתעורר כל-כך שפויה כל יום
|
משיחת מכחול אחת -
השמיים הם ים
משיחת מכחול אחת -
העץ הוא ארובה
|
כשהיה לי אותו, הייתי מוגנת.
חשופה כל-כך למגע שקריו, בטוחה כל-כך בין ידיו.
|
בלילה,
ניו-יורק,
מתרגלת לחיים באשפתות,
זה בסדר
|
את הכאב והשאלות
אשא עימי
תמיד
|
הפחד שוב מילא אותי כשהוא קרב אליי:
הנסיעה רחוק כבר פה,
הנה הוא עולה על המטוס,
הנה הוא נעלם מראייתי.
|
איך אצליח להסביר לך
שאני אוהבת
משהו בך
שמת
|
חוצפנית קטנה, אתה אומר,
ומחייך את החיוך השקט,
שלפני הסערה.
אני כבר מתכווצת על המיטה,
מכירה היטב את ההמשך
|
תרד לבאר השכונתי, תשתה קצת בירה, תשחק קצת פול,
הבארטנדר תחייך אליך, ואתה תישטף
בחיוך העייף שלה.
|
ניסע ביחד עד הבית בשתיקה,
אני אוחז בהגה
ואתה בי.
וזה מה שחשוב.
|
ואולי גם
לשכור דירה ביחד
(או לפחות מלונה בחצר),
|
אני כל-כך רוצה להתגלגל אתו.
אני רוצה לנסוע אתו
לטוס אתו
במכוניתו.
הוא מספר לי על מהירויות מסוכנות,
ואני רוצה
למהר אתו
220 קמ"ש על הכביש לירושלים
|
חשבת שיש לך את הכל
מסודר בראש,
והכרת את העתיד שלך כל-כך טוב,
עד שלפעמים התחלת לחשוב
שהוא כבר קרה.
|
לפנים, נהגתי לעמוד על החוף,
ולצפות בשחפים הדואים.
נהגתי לעוף אתם
|
...ואז אני פוקחת את העיניים,
הסיגריה עוד דולקת, השמיים עוד אפורים.
הנה אני,
עוד יושבת באותה תנוחה,
|
אותיות אותיות, מקבצים מקבצים,
אתה דוקר אותי
קרה שניקרתי את עיניך
עכשיו אתה ממוטט עליי את ביתי
|
כי הכל פתאום כל-כך סתמי אצלי בנשמה,
כאילו שקט מטורף,
כאילו עייפות,
|
גשם קל נופל בכבדות
על תחנת האוטובוס ברחוב סוקולוב,
חזי מזמין אותי לקפה.
מי האיש הזה, אני חושבת, נראה לי
משונה, אפילו קצת מפחיד,
יושב לו לקפה
בקיוסק בשבע בבוקר ברחוב סוקולוב.
|
את מרשה לי להמשיך להתבונן בך בעיניים רעבות:
איך את פותחת קשר מסובך אחד, והמכנס
החדש נשמט מעלייך,
וחושף גוף אישה, רחב ומושלם,
רגלייך כאילו מחייכות לי,
והתחתונים עוד נותרו -
|
הלילה מגיע, הכוכבים נדלקים,
אני נחלצת מבגדיי, ושוכבת עירומה
לנגד עיני האלוהים.
הוא יורד אליי משמיו
|
...וכשהייתי פיכחת, נשכבתי לידו על המיטה.
תהיתי, אם הוא סולח לי
על כל המעידות, על הבושה התמידית.
|
קודם אני כותבת את השיר
אחר-כך תוהה
על מה ולמה אני מרגישה כך
ואפילו לא ידעתי
אז אני בוכה
|
אולי
שכן
חלף בטעות על פני חלונו
ראה את גוף האישה הנערי, הלבן, מתפתל על המיטה של ערן
והוא גומע בשקיקה את המראות
אולי נוגע בעצמו.
|
אני, ואל תגיד לי שאתה מופתע,
מטופלת.
רבת ניסיון, וגם סוג של
שרמוטה פסיכולוגית,
שמחליפה מטפלים כל חצי שנה - שנה
כבר יותר מעשור.
קראתי את הספרים
|
אני חושבת עליך
בטעם וויסקי, שתבוא שיכור
וחלש, אולי,
לא תהיה כל-כך חכם
תבוא בלי יהירות
ואני בלי מרירות
|
המלים שלך מסתלסלות כמו עשן
צבעוני ורך
ואני יכולה לגעת בו,
ולשקוע בו
|
עוד תוף
יהדהד בהיכל הדממה,
ישק בכנפיו עוף זהב לאדמה,
יצית אהבה בלב נם:
נעור לחיים האדם הרחוק.
|
שותקים כמה רגעים,
אז מדברים עוד קצת
פטפוטי סרק, כמו תמיד,
ולועסים בתקווה להפיג את
האווירה המוזרה הזאת
|
מהלך עלינו קסם
כמסך ערפל
מתקתק,
כה נעים ומסמא
כה מושך
|
כן, היא יודעת, בעולם יש עצב
שאינו מגודר בין גבולות.
|
חלמתי שיש לך מישהי.
בלונדינית, מסודרת כזאת, אינטיליגנטית,
עם תעודות.
היא אומרת שאם לא אפסיק
לדחות את המפגש איתך, לעולם לא
נפגש, רומזת שיש לך משהו.
ממאיר.
|
מפלצת המרחק
מפלצת המרחק
לא להיבלע בתוכך,
|
אספת נשמות
תמות, שלא עזבו עוד את החול.
וקצף ערירי שלך
ליטף בי זפת מכוערת.
|
זו ההזיה המטורפת שלי.
העיניים המתגלגלות - שלי.
הילדות שטוחות החזה - שלי.
פינות החשיש בתיכונים - שלי
הכלבים הפצועים - שלי
הנערים השיכורים - שלי
הגברים הבוגדניים - שלי
הבחירות השגויות - שלי
|
אולי אני הולכת על הסף,
כדי ללמוד את גבול
אהבתי אליך.
כדי לזכור אותה, מוחשית
וצורבת.
|
אני יודעת כבר עכשיו,
שבבוא הרגע,
תשעין את ראשך על מסעד הכסא.
המטוס ימריא, ניו-יורק תחלוף תחתיך כחלום
במהירות ההזיה.
אני אשאר בה.
|
אחי, הזקן ממני
בשנים אין ספור,
אותותיך בי נראים עם בוקר
|
נדמה לי שאני זוכרת -
דקירות עזות וחדות בחזי, בחזי בחזי -
הנה
בא הכאב המוחשי:
חזק מכל העקרונות
|
כל הלילה חלמתי חלומות,
סיוטים בלילות,
כל גופי כולו צועק,
ואני ישנה.
|
היום הכל קורה הפוך.
היום הוא מפחד ממני.
או אולי אני ממנו.
אני כועסת עליו, כל היום אני
כועסת עליו.
|
האהבה בינינו היא יפה ונעימה,
אך היא אינה שירה.
שנינו מפחדים לרצות
|
איך גופך מתמכר בקלות
מפתיעה
לעינוגי ידי,
ממושמע ועצוב
|
השמש של המשוררים אינה
בוערת בקיץ
בלבם
חיים המשוררים בצד השני של העולם
|
אז היה ויכוח על הטיפ,
ואחת מהם אפילו
שאלה
משהו
את המלצרית,
|
וכעת, בתלתלי האיש הזה, הזר, הכה מוכר,
אני מדקלמת עם הלילה
בשקט
של אלפי תופי לבד:
הוא לא,
לא בשבילי.
|
"הבית בתוכך", אומר לי אלוהים,
ותוכי מסתבך והולך
עד שאני מסתובבת על עמדי,
ואיני יודעת עוד
מימיני ומשמאלי
|
הוא אוהב אותי, אולי אני מרשה
לו להכאיב לי, לטפטף על בשרי
שעווה לוהטת מנר תאוותיו.
באותה שעה, אני מביטה בו
|
ודמותו הלעגנית של הכאב
כמלהטטת בשירים ומלווה
בקול שירה מטיל מורא
|
הדברים כולם שואפים לאיזון.
גם אני, בתוכי, מבלי להתכוון, שואפת
להתאזן.
כמו בחוק כלים שלובים,
אהבה אינה נמחקת, כי אם מפנה מקום
|
אחרים עוד ישבו ללמוד בכיתה, מדביקים לתחתית השולחן המאוס
מסטיק לעוס
באצבעות מזיעות. אם התמזל מזלם, אצבעות אלה
ליטפו ערוות נערה באותו הערב ממש, בריגוש
וחשש שמהם תיוולד לבסוף אהבה.
אני הייתי יושבת על קרטון ניירות,
|
מרוב כאב,
אנחנו שוכחים את עצמנו,
וחיים ביחד, ובלי איומי המציאות
אנחנו יודעים היטב לשרוד.
וכשבאות השאלות על עתיד, ומשמעות
הוא מנגב את דמעותיי בליטוף,
לא בלי שמץ עצב,
ואומר לי -
כשאת שמחה, את הכי שמחה שראיתי.
כשאת עצובה, את הכי עצובה.
|
הפחד מאלץ
אותי
שאבקש אותך
להכאיב לי
כדי לוודא שכבר תוך ההנאה
שאהבתי מסבה לי
איענש על האהבה
שהנאתי מסבה לי.
גם אני אישה, אבל אסרו אותי
לאחרים
ואסרו אותי ליחידים
אסרו אותי
אתה יודע כבר.
|
אדום הבלורית מחייך ושר. "בום בום בום"
היא צוחקת.
אם הכבד שלה היה עוד שווה משהו,
הייתה מריקה
עוד כוסית כעת.
|
אני מתחננת בפניה שתתן לי לדבר איתך,
אבל היא מתעקשת שהלכת, ואתה
לא חוזר יותר.
|
אינך בר שלווה, אתה בר עצב
הולך ברחובות בדד.
בכל מקום אתה הולך בדד
יושב בדד
|
אתה שוכח שבפעם האחרונה שזה קרה
אושפזת.
המצב היה קשה, והם לא ידעו אפילו מאיפה
להתחיל לחפש
|
עננים, שהם אינם, אלא אוויר סמיך,
כמו ילדה,
שאינה, אלא גוף ריק.
עולה החמה,
והילדה רואה
(רואה, ואינה מבינה-)
|
הפעם אני מאמינה.
אני מאמינה לעצמי שבאמת.
באמת באמת.
באמת אני מרגישה משהו.
|
הודף אותי
באגרסיביות רכה
אל המזרון המטונף
על רצפת דירתו הריקה.
בחוץ רוחשת תל אביב
ובפנים חם, חם חם,
בעלי מלאכה 2007,
ילד-איש בתלתלים אדמוניים
בועל אותי עד שיכרון,
ממשיך
ורוצה בי עוד.
אני חוזרת אליו
כי
|
לילה בלי שינה.
בסך הכל.
לילה ארוך ומייגע, אין סופי.
משעמם.
לילה מטיל מורא ואכזרי, והלוואי
שייגמר.
לילה שהלוואי שלא ייגמר
לעולם.
|
"תשכיב אותי עכשיו בירכתי האוטו הרטוב"
אני שותקת
"בעדינות", אני לא מעזה לומר, "ברוך" אני
דוממת בחיוך נזהר
|
אני משתמשת בהרבה הומור
במכתבים האלה
כדי לעזור לו להתנהג
כאילו אינו יודע שאלו מכתבי אהבה.
וגם שירים אני כותבת לו,
אבל הוא אינו יודע.
בתוך ראשי, בתוך ראשי מתגבשים
רעיונות למילים
ואני חייבת ללטף את עצמי באותם מקומות
בהם הוא אינו נוגע.
|
במטבח, פה, מתרחשת דרמה. זה ממש קרוב.
אני חושבת: ברוב
המקומות, עד כאן נבנית הירארכיה.
דורש ההיגיון: המעגל הפנימי ביותר של
החיים הקורים, הוא זה אותו אני יכולה
לראות, לשמוע, לטעום, להריח, פה, לידי.
זה המעגל שאני באמת נמצאת בו.
|
הלילה ארבת
ליד חלוני,
נשימות כבדות
ואיטיות
מסיטות שיער מעל עורפי,
באפילת חדרי
יכולתי להבחין בצל ריסים
עולים
|
לא אוכל להגמל מהכל.
הלכתי על קפה, מנה משולשת, ביקשתי
מליאור מפית ועט.
עלים אדומים
מתעופפים מהריסים שלי
|
העוצמה של השמש,
אתה אומר לי,
יש בה משהו מרוקן,
כאילו חלון שקוף כזה
שאני מנסה לראות בו
את עצמי.
|
בוחנת את פרקי האצבעות,
חריצים-חריצים
שלא ראיתי מעולם.
אני מלטפת אותך, וזה מכה בי
פתאום
כמה מעט אני יודעת עליך,
כלום, בעצם.
ומיד אני רוצה לסגת,
בוא לא ניפרד,
|
אחרי קרבות ההתחלה, הגיעה מנוחה.
החירות נמדדת בפיסות עור חשופות באצבעות.
שלווה גדולה נצפית במחוזותינו הערב.
|
אחר כך
הייתי עולה במדרגות אל הדירה הקטנה,
עם תינוק חדש בבטן,
ומנסה לגרש את השאלות מראשי.
דברים כמו "האם הוא אוהב אותי" או "האם אלה החיים שאני רוצה"
|
מציע לי לשתות קפה ביחד.
מתגעגע אליי.
צופה במשחק כדורגל.
|
חג, כולם יודעים שחג, מברכים אותי.
במכולת, בדרך לעבודה
|
לא פנימה אל האפל,
החוצה אל האור.
לא במסע אל תוך עצמי,
אלא בשיר
|
אתה שר את השיר הזה, הקשה,
ומסתכל ישר בי, חזק, בכוח
פולש לתוך העיניים שלי
ותופס את הקרביים שלי כל השיר,
|
כמו פרפרים
משונני כנפיים
חורצים, חורטים, שורטים, פצועים
ג'ק שולח אותי לחדר
|
הכתב שלי נשי יותר
כשאני כותבת לך את מה שאני יודעת עליי.
אני מתבוננת בו שעה ארוכה,
ורוצה שגם אתה
תראה את ההבדל.
|
עכשיו אבא כועס.
אני מפחדת.
אבא שולח את האחים הגדולים שלי החוצה
|
לשמש לא אכפת שכבר נובמבר.
היא מאירה, כמעט בכוח, את הכל.
היא ממלאת
באור של מיליוני נראות
את כל העיר הזאת.
והיא עוברת מעליי
|
בחירות מחולקות במחלק, קירות תכולים שקופים בין הוויות
שפתיים קפוצות נשוכות חבויות
הכל פצוע ומדמם מאוד
אין סוף אהבות שסופן להתרסק ולהכאיב
|
בהמת המשא העוצמתית הזו, עוצמתה -
פתאום קטנטנה, כמו עוד קוביית לגו אחת,
תלויה בין שמיים לארץ, רק עוד
חתיכה
מתוך היצירה האפורה הזאת
|
הצלעות שלי סוגרות על הריאות
כמו ציפורניים מעוקלות
של מכשפה,
ננעלות פנימה,
חונקות.
אוויר לא נכנס, ואני
צמאה כל הזמן.
|
אח מלהיטה, קרבה בוטה,
שיחה מקוטעת
מעט
בעטיה
של שתייה.
פיטר רוצה בי, ואני מנסה לא לחשוב עליך.
הוא מבוגר ממני, אולי גילו כפול מגילי.
נעים וחמים ובכלל לא תמים
במרתף של מלון מפורסם, מנסה לא לחשוב
על החורף בחוץ.
|
חיות
חיות קטנות ומצחיקות
מתנועעות
בתוך חלל העוני הגדול
|
ניכר בך שאתה מאמין לי.
ניכר בך שאתה
|
מחפש אצלי מסתור וגם פורקן
נוגע הוא נוגע
בי
מביא אותי עדי מחוז חפץ
בקול נפץ גדול
|
עופי, עופי, ציפורי
אל האור
וגלי לי גם
היכן הדרך לחזור
|
רגע אחד - על הבאר, מתבוננת
רגע אחרי - לבד, מתאוננת.
בדידות - יש לה טעם
חזק מאור נר
חזק מביחד
שלא ייגמר.
|
אם גשם ירד, תוכל
להיות אחד עם כל זה,
אולי
אם תבכה
תנסה
לא להכיר את החום והקור
לא לזכור
החיים מפכים בך
אתה בוהה בהם
שוחה בהם
אולי תצלול
לא מפחדת לאבד את הכל
|
אבנים בדרך
לי לא אכפת
אתה בא אליי, מכולם - אליי - חוצה עבורי
את הים - פוער לי יבשה
|
שפתיים כה רבות
ריחפו על שפתיי שלי,
|
בואי שמש,
נחמי לי, כי מר.
ענני חורף אורבים, רגע קט
|
אתה שואל אם אני רוצה שתבוא.
שני אנשים בקהל עומדים
ומוחאים כפיים.
לי יש כל מיני מחשבות בראש
על חתולים ועל אוכל
|
איזו מאיה איומה צייר לו
גוסטב קלימט
בין רישומיו:
|
הנה יומיום חלחל אל תוך חיינו השקטים
בכפתורים ומסכים, ומסרים ברורים
מטשטשים אותנו.
הנה יומיום בהדרו כי רב
|
ילדה אחת
מתעוררת פתאום בלילה בידיים זרות
היא מלאת תשוקה
והיא מלאת פחדים.
אני אומרת "תיגע בי כאן"
אני חושבת "תאהב אותי".
הרף עין של עפעפיים עצומים, פוקחת שוב עיניים
רואה אותי
במראה הקטנה שלך
|
כבר קיץ. הסתנן לתוך המערכות שלנו בלי ששמנו לב. עכשיו, לפני
שנה, קנינו את הכרטיס לרפובליקה הדומיניקנית. הייתה הרבה
התרגשות.
|
הגישה הזאת לחיים
שבזכותה
פרשתי ידיים
עקביי משוחררים מחבל
וקפצתי
באנג'י
ישר לתוך הסערה הזאת
של להיות המאהבת שלך
|
טל היה שלי, זה היה קל. מזל תאומים. אני יודעת שגברים לא
מאמינים בכל העניין האסטרולוגי הזה, ואני לא שופטת אותם על כך.
זה עניין של גנום, ואין לי שום כוונה להכנס לזה כעת.
אבל יונתן היה גדי. וזה עניין אחר לגמרי. הוא היה יפהיפה, ירוק
עיניים ונמוך, כיאה לגדי.
|
הרבה אגו מציף אותי עכשיו,
תשמרי על עצמך, זה אומר לי.
אף פעם, מהרגע שפגשתי אותך, לא שמרתי על עצמי ממך,
למרות שהכאבת לי
בלי להתכוון.
לא שמרתי, ולא היה אכפת לי שכואב,
עכשיו אכפת
בראש שלי המשפט
שאמרת
|
חשבתי על ג'ונתן,
כמה הוא אומלל, שכל החיים שלו חשב שהוא בוחר בתבונה, ושזה לא
מפריע לו שהוא לא יוצר חברויות עמוקות, ולא נקשר למערכת יחסים
שתחייב אותו לתמיד, לא חסר לו כלום.
ועכשיו הוא בארבעים.
הוא ערירי
והוא פתטי
הוא לא מפסיק לבכות
ואין אפילו מי שיסע
|
אל הארכיון האישי (1 יצירות מאורכבות)
|
|
-הבן ש'ך
ערומקו?
שאלות מוזרות
שאפשר לשאול את
אבא של אפרוח
ורוד. |
|
