|
יוצר, מעצם היותו יוצר, כותב לעצמו, אך יותר מכך-
לעולם. בכל יצירה ישנו מסר, בכל משפט- רמיזה.
יוצר, מעצם היותו יוצר, חי על לחם חסד של אהבת
הקהל.
התגובות שלכם חשובות לי. תודה.
יצירות מומלצות- דלת נסגרת (מונולוג), ברושים בשלכת
(ספור קצר), רק אמור (שירה).
חבל שברושים הם ירוקי עד, לחשתי. היא זרקה בי מבט שחציו שנאה
וחציו ליטוף, נגעה ברפרוף בשרוול חולצתי ופנתה לכיוון החווה.
דקות ארוכות עוד עמדתי שם, מביט אחריה בעודה נעלמת במורד דרך
שאין לה סוף וגם לא אלוהים.
|
נושא האלרגיה האמריקאית לא חדל להטריד אותי במשך חודשים רבים,
בהם ניסיתי כל דרך אפשרית לפענח את סודה. קילפתי תפוזים ולעסתי
קליפות של אננס, דיברתי עם חקלאים ועם אנשי מדע, עשיתי
מדיטציות צבע ותעניות שתיקה, אפילו אמרתי תהילים. במהלך אותם
חודשים הפכתי להיות מרכ
|
"סליחה, נעים מאוד, חגי", אני מושיט לה יד ללחיצה.
"כן?" הידיים עם האצבעות הארוכות לא מראות סימני תזוזה ואני
מחליט לוותר על לחיצת היד.
"חשבתי קודם על זה ש... אולי אם את לא... כלומר, אם את עסוקה
אז אפשר לא ממש... אולי יש לך פלאפון?" יופי. ככה מתחילים.
|
שלג. בישראל היה שלג רק בחרמון. אף פעם לא הייתי בחרמון. אמא
הייתה אומרת שנולדתי מאוחר מדי. החרמון כבר היה שלהם בשלב הזה.
גם השומרון ומערת המכפלה. גם כל ירושלים העתיקה.
|
בין נהר של דמעות ועץ של פירות געגוע,
ליד אבן לבנה, מטפחות בשחור,
לחשתי לך שעשית את הדבר הנכון.
|
לב אחד,
ושנאה אחת, ועשרות אהבות.
|
אומרים שאלו רגשות של קיץ,
שחולפים עם בוא הסתיו,
אבל המשכנו כל החורף, ילד,
ונמשיך גם אחריו.
|
חיפשתי אותך
עוד לפני שידעתי איך קוראים לך.
עוד לפני שידעתי שיש לך שיער שחור שאין עוד כמוהו בעולם, חוץ
מאשר בסין, אולי.
|
מאחורי מסך כחלחל של רסיסי מלח,
מאחורי הרים של זיכרון מיותר,
בקצה המדבריות הלוהטים של הבדידות,
היא מחכה שתחזור.
|
ובאלו השעות, שעות של רצון,
נשמות אבודות יתאספו
ירחפו, ישובו
ויפליגו אל על,
זוכרים אהבות שחלפו.
|
והיא, שעמדה וחיכתה בפינה,
שלחה חיוך אירוני כי הייתה מוכנה
לאבד אותך.
|
אל תתבלבל כשאשאל אותך שוב,
כמו בשעה שחיינו בבועה,
אם הפונקציה של הזמן והמצב תואמת למילותיך.
|
בלילה אחד,
אחרי יום של לבד,
כששניכם באותה נקודת מוצא,
חלמתי חלום מוזר של עצה.
|
לאמנות שלי יש מירקם אוורירי,
על שלך יש ביקורות וציון.
משפטי מסתיימים בפסקה, נקודה,
שלך בטון עמום.
|
הפגנות בכל מקום והעולם שותק
הקיר צועק, הדם זועק,
לצדק אין מקום.
|
אנחנו התוצר הסופי. אנחנו שרים, רוקדים ואוהבים. אנחנו טחונים
באהבת מולדת. אנחנו משרתים את המדינה, אנחנו מיישבים. אנחנו
נוער יפה, גם אם מעשן, שותה ושובר מוסכמות. אנחנו הנוער שצעד
במעגל עם דגל ישראל, אבל לצלילי טראנס.
|
אלוהים, עשה שאלך בדרכי בביטחון, שלא אביט אחור בחרטה, שלא
אפחד לצעוד. עשה שארגיש את נוכחותך לצידי תמיד, ושמור לי מקום
בחיקך לימים בהם לא אדע לאן לפנות.
עשה, אלוהים, את חיי קודש לערכים, למשמעות ולשמחות, ועצור אותי
מלערוך התחשבנויות של 'תן לי ואתן לך'.
|
כשהדלת שיצאת ממנה נסגרת, ואישיות זרה שהופיעה בחלומותיך
החוזרים נועלת אותה מהצד השני, אתה מונע מעצמך את התענוג
שבחרטה. החדר אליו נכנסת חשוך וחסר חיים, ועל מנת למצוא את
הדרך אתה ממשש את הקירות. הקירות חלקים ואתה לא מוצא אף בליטה,
אף זיז, אף שקע.
|
לב מאושר אבל פצוע, גוף שהוא כמעט. רק עיניים גדולות, לחות. רק
שפתיים שנפשקות לכמעט מילה.
|
ימים של חסד.
חסד אלוהים עלינו, ולעתים חסדנו עליו.
|
שוכבת על המיטה (שלנו...) ומקשיבה לדיסק שהכנת לי. כבר אין בי
כוח לבכות, אין בי כוח להיזכר בסצנות המקסימות שלנו, אין בי
כוח לתכנן איך ניפגש שוב. שוכבת על המיטה, עוד שיר מתחלף
והדיסק מודיע ש"כשאת בוכה את לא יפה". אני תמיד יפה.
|
|
|
ביחיד: צואה
רבים: צואות
בצורה
ההקטנה:צואון
בצורת הנקבה
הקטנה: צואניה
מתוך "ככה
קיבלתי 100
בבגרות בלשון" |
|
