|
ים שחור, אדמה קשה
הסימנים חרוטים
אני לא מצליחה לראות.
|
רועדת לרגע, אתה חושב שדמיינת.
מנסה כל כך להסתיר, ואתה מרוצה.
|
חדרו למקום הפרטי שלי
גנבו אותי במפנים
אין לי מקום לברוח
אין לי לאן לחזור.
|
נעולה בתוך מקרר כל כך הרבה שנים.
חיה בלי חמצן, נושמת בלי אוויר.
|
טיף עוד טיפה אדומה ניתזת לרצפה, טף מצטרפת אליה חברתה.
|
אם הייתי יכולה הייתי מכאיבה לך כל כך...
|
להיות שם שוב, בחדר הקר ההוא.
לעמוד בחלל הזה שוב, עם כל הזכרונות,
עם כל הכאבים שליוו אותי בתקופה כל כך ארוכה.
|
ברחת בשבילי, עזבת למעני
רק לא הבנת שכשקברת את עצמך, קברת גם אותי.
|
פרח אדום ורטוב עומד מחוץ לחלוני
אני עומדת ומתבוננת בו בתאווה
מושיטה יד לעברו, אך לא מגיעה
|
אני מוצאת תירוץ שמתקבל מהר, מרגישה הקלה, מפגרת.
ילדה טיפשה, איך לא נגעתי בך בפעם האחרונה?
בורחת משם מהר, קפואה מההלם, נכנסת לתא בו מתנקים, בו כל
השקרים מתנדפים.
|
האור לקח אותך רחוק ממני.
לקח אותך גבוה גבוה, למקום בו אני לא יכולה לשמוע או לראות
אותך.
והדמעות ממשיכות לזלוג, מציפות להן לאט לאט את האדמה,
שכל כך בודדה בלעדייך.
|
תני לי לנשום, בבקשה ממך תני לי לנשום...
אני נופלת שוקעת מהר... הרחק הרחק, מפסיקה לחיות...
|
|
|
שממית היא בין
היחידות מבנות
מינה עם זנב
וכנראה שבממלכת
סלוגניה דברים
כאלו מאיימים על
המערכת הפאלית
הסמי
אקסטרווגנדית.
שממית מסבירה
לבתה הקטנה מדוע
מרתפם מלא
בתרכובת סלוגנין
לא מנוצלת. |
|
