|
אני מלבינה את כאבי
בצעקות הכלואות בתוך חזי
אני מגבירה את הקצב
כשהצלילים נסתמים.
|
רואים רק עומק אפור בעיניים,
שמאיר את השמיים כגחליליות עירניות,
השלטים והמכוניות נבלעים בצלילים הנוגים,
של ידיך הפורטות בקצב בלתי מורגש,
על מיתרי ליבי החלודים,
אושר עילאי,
הצבעים מתערבלים,
ונהפכים בהירים.
|
את נאחזת בכיסא
הקבור בין ניילונים דחוסים
ואוטמת את הרשע
שמתקרב עם רוח צפונית-מזרחית.
|
זה, עם האופניים בעלות הגלגלים הגמישים
שעפים במהירות מאות קילומטרים
בשעה,
וסוחפים איתם נשמות בתולות
אל עבר החול הרך.
|
הכיסא לא היסס
ונשאר עומד.
|
|
|
תראי, שולה, זה
הבן של ערומקו!
איך הוא גדל.
ממתי הוא נהיה
ורוד?
שכנים מצביעים
על אפרוח ורוד
בדרך למכולת,
קצת מתלחשים,
והכל בגלל שפעם
אמנון ז'קונט
שאל אותו אם
אבא'שלו ערומקו. |
|
