|
שנתיים וחצי עברו מאז. שנתיים וחצי של געגועים. היית צריך
להיות שם. פה. איתנו.
|
הייתה ילדה שהיו לה בעיות - אבל היא פתרה אותן.
הייתה הולכת ברחוב עם עינים נוצצות וחיוך ענקי.
הולכת ומסתכלת על השמיים היפים, על הציפורים המצייצות, על השמש
המאירה על פניה.
|
אני מבינה אותה, מבינה ומזדהה איתה. רק שהיא בחרה בדרך היותר
קשה... נפשית, אני מתכוונת... ילדה מלאת רגש. מסכנה. ועצוב
לי... עצוב לי שאני מבינה אותה, והיא עדיין בוכה על זה שלא
מבינים אותה...
|
החלטתי שאני לא בוכה. יצאתי לבחוץ לטייל - נמאס להיות לבד כל
היום.
ברחוב יפו את אף פעם לא לבד...
|
במשך חודש ישבתי ליד הבניין הנטוש מאחורי ערימת החול. בכיתי,
וחיכיתי לו. ידעתי שהוא לא יבוא,אבל חיכיתי. ואיכשהו הבניין
הזה הפך להיות שלי ולא שלו. ואני הפכתי להיות הילדה המוזרה
שבוכה כל היום. ואף אחד לא שאל אותי אם אני בסדר פשוט הסתכלו
במבט מזלזל והלכו.
|
היא לא אוהבת לבכות אבל בוכה כל היום
אולי כי היא אוהבת שואה והוא לא הראה לה שואה...
אולי...
|
אני כבר לא יודעת למה אני בוכה כשאני אומרת לו שאני אוהבת
אותו. אולי כי אני אומרת לו בלי להתכוון לזה באמת? או אולי כי
אני יודעת שהוא לא מתכוון לזה? או שנראה לי שפשוט האהבה שלנו
יותר מדי חזקה עד שהיא מכאיבה.
|
היו תקופות טובות, והיו תקופות טובות פחות.
אבל אף פעם לא הפסקתי לאהוב אותך.
תמיד בכיתי שאף אחד לא מבין אותי-עד שפגשתי אותך. ואז פשוט רק
בכיתי. על אלף ואחד דברים אחרים.
|
אז כתבתי דברים יפים. שיש אהבה בעולם ושהשמש זורחת עליי ושאין
דבר יותר מדהים מהשקיעה ושהחיים נפלאים ושאני מתגעגעת ושעוד
יבוא היום שאני והוא נשב על החלון, נביט בשקיעה ונעשן מלבורו
אדום, כמו שאהב.
|
אמרת לי שזה יעבור. הפחד יעלם עם הזמן. זה טבעי לפחד.
|
מתגעגעת לימים שישבנו אחד מול השני והרשנו לעצמנו לבכות.
להסתכל אחד על השני ולבכות. לחבק לנשק, לגעת, ובו בזמן לבכות.
עכשיו, אחרי שהוא הפסיק לבכות, אני התחלתי לבכות. לבד.
|
|
|
אל תעשה לחברך
מה ששנוא עליך.
אלא אם כן ממש
בא לך.
- עריכה קלה
למשפטים
מעצבנים. מוגש
כשירות לציבור
מאת שפן קטן |
|
