|
שלום, וברוכים הבאים.
השם של היוצר פה הוא נבות, נולד אי שם ב-1986 שידועה
בחוגים מסויימים (לא בהכרח ארציים) כ"שנת האוגרים
הגדולה" ומאז הוא מתעסק ביצורים פרוותיים קטנים, וגם
בעוד תחביבים שוליים כמו משחקי תפקידים, ציור, כתיבה
יוצרת, צליבת יצורים והצבתם בתוך האש, חגיגות לעת
מצוא ומיד פעם גם ממשיך את פרוייקט המיניאטורות שהוא
בונה.
עסוק לעיתים קרובות מידי במופע הקולנוע של רוקי,
אוריגאמי ונינג'יטסו ועובד על מבחן לחגורה כחולה
בימים אלו.
אפשר למצוא כאן שאריות ישנות, ופיסות נוצצות וחדשות
מהימים האחרונים, אבל במטותא, השאירו תגובה באם
קראתם - לטוב ולרע.
שלכם, מארלוק וינגארד, נבות לעת מצוא.
אש היא הדבר המפריד בין האדם לחיה, יותר מכל דבר אחר... אך האם
האדם הוא המושל בלהבה, או היא המושלת באדם? קשה לראות לאורה
המרצד של המדורה.
אך מה קורה, כאשר הלהבה כבה?
|
הוא הביט מעל הגיא, עיניו הזקנות בהו במעיין פליאה של אדם
צעיר, ועור חבוט אקלים התהדק סביב מטה שהיה קשיש כמעט כימיו
הוא - כרות מעץ שהיה למורא ולקלון ולסימן החיים ביקום.
|
"הלהב הזה היה עשוי מחומר קשיח יותר מדרקון מזן בהימות'... אני
צריך להודיע על זה למישהו! הדבר הזה יכול להוציא אומות שלימות
מהמלחמה האינסופית הזאת!"
"אבל מצד שני... איך אני יכול לדעת שזה מה שזה יעשה?"
|
העולם הוא לא מה שהיה פעם, ואני כבר לא יודע אם שווה לחיות בו.
|
עיני זוחל הביטו מעל הארץ שאותה ראו כה הרבה פעמים ממעוף
הציפור שלהם, כנפי העור האדירות שליוו את כתפיו של בעליהן
שקשקו בצינת הלילה ורעדו תחת אור הכוכבים - זוג חריצים אפלים
הטובלים במיטת ארגמן בתוך ראשו של דמוי-הדרקון.
|
מעופפי ליל, שותי דם, ערפדי אדם, חסרי הדם, המתים חיים ועוד
אלפי כינויים - הערפדים, אלו אשר חיים בליל, אלו אשר ניזונים
על האדם כשם שהוא ניזון על הבקר.
אלו הם תקוותיו האחרונות של העולם.
|
בדרך ללשם, האדם קונה לו אוייבים רבים - והגדול בכולם, הוא
עצמו ובשרו.
כי מי שטעם את ההגעה לשם, לעולם לא יהיה אותו אדם.
|
האפוקליפסה פה... ואולי לא?
מהו המחיר שצריך לשלם כדי להשאיר את הבריאה, ומהו המחיר שצריך
לשלם כדי לשמר את הרגש?
|
הסיפור שלי מתחיל בעיר ההוללים גרייטפורקס, או ליתר דיוק, לא
רחוק משם בכפר צ'יינאק - אחד מכפרי הסביבה המספקים מזון, יין
ויבולי סמים לעיר עצמה, אנחנו לא עבדו רוח ספציפית, אלא שילמנו
את בירכתנו לרוחות הכלליות והיינו מרוצים - היו חורפים קשים
יותר.
|
לכל דבר מחיר, לכל דבר תוצאה - במיוחד לאהבה.
וכששמש נושקת לקו ערביים, והחשיכה מסתערת על הארץ באצבעות
צללים ארוכות, מי ישמור על ליבה של השושנה?
|
הפנים קרות
העור חמים
אבל הר הגעש שפועם מבפנים
שורף מחשבות
מבעיר תשוקות
לובן מכסה את הפנים
מחשיך את שבפנים
|
הר הגעש שפועם מבפנים
שורף מחשבות
מבעיר תשוקות
|
כולנו כאן, כולנו עכשיו, אבל איפה אנחנו נמצאים על גבי המרחב?
|
היכן שעננים תבוא סופה
שבירה של אהבה ביד קרה
הקליפה נותרה חלולה
בעורקים דם, בלב עפר.
|
לכולנו יש כנפיים, רק לחלקנו הקטן האומץ לפרוש אותן.
כנפיים, ועיניים.
|
ספיגה, שקט רועם
תמיד כתף, תמיד באותו מקום
להבה ארגמנית, קרח נשבר עמוק בפנים
|
הכפור יבוא, אמרו לי חברים,
שחור ואפל הוא.
כמוהו כמוות האיטי,
סופת שלגים של דם וזאבים.
|
האבנים לחול
האדם לעפר
והברזל לחלודה.
שחיקה.
|
כשאדם באמת בודד, כשהוא צריך להוציא את הכל ולא רואה שום דבר
שיכול להקשיב, צריך להתפוצץ, צריך למצוא דרך.
זאת הדרך שלי.
|
שתי תחושות
שני אוייבים
שניהם אדם.
|
אנחנו הלוחמים של העידן החדש, אנחנו הקוסמים והשאמאנים של
איכרים חסרי דעת החמושים בטכנולוגיה שהייתה גורמת לכדור הארץ
כמו דינוזאורים - אנו השולטים בבהמות ההרס וציפורי המתכת.
אנו הם פרשי הפלדה.
|
Tipped fangs over crimson grin
Death running through all fifteen
Run o bearer of night
Fear from thin blooded heart
|
הוא דאה, מרגיש את האוויר זורם דרך מחלפות הנוצה של כנפיו
האדירות - שאמנם לא היו מוחשיות, אך נשאו את משקלו כאילו היו
שם לכל דבר. ולמרות שהיה זה קיר מוצק שדרכו עברו, שכן אורכן
מקצה לקצה היה כאורכה של משאית גדולה, והן נשאו אותו, קדימה
והלאה.
|
ואז הכאב הכה בו, כאשר בחן את הציור לפרטי פרטים, שוב פעם אותה
בעיטת פרסות לאחורי תודעתו, רק שהפעם הוא נשאר בהכרה, מכריח את
עצמו בעזרת כוח רצון מחושל לשמור על מאור עיניו... הציור ריצד
מול פרצופו כמו היו בו חיים, נשמה ריצדה וצבעה את הציור לצבעים
חיים.
|
הוא עבר דרך אנשים, צועד ברחובות האפלים של סופת הלילה, מקשיב
לרעש של הסופה ושל האנשים מסביב, העולם נראה כאילו הוא זורם
לאט יותר סביב, כמו דבש בתוך צנצנת, הרכבת התחתית נראתה כמו
לוע פעור של חשכה בתוך עיוורון הצבעים, והוא ירד אליה.
|
|
|
"אני התל
אביבי"
-התל אביבי |
|
