|
מתנדנד בין אי שפיות לכיליון, אני הולך בדרכי הסבוכה
אל המחר המעומעם,שבתוכו צופן לי תבוסה. את הריקנות
החלולה שחילחלה אל נישמתי וקיללה כל שמץ של הגיון
בריא,ניסיתי לרפא אך לא יכולתי.
האם הטבע במבוכה שנכפתה עלי מכח רצוני שלי?
או שמא חוס אחוס נא על אנושיותי והמשנה מן הטימיון?
אותך אוהב כשם שלא אהבתי מעולם. יצר האהבה גועש הוא
בקרבי,כתינוק נלחם לצאת מרחם אם לנשום נשימתו הראשונה.
|
אור פנסים חיוור,מעומעם נופל על פני חסרות ההבעה.
נטיפת הצינורות הרקובים על האדמה שכבר מזמן
|
רוח האלוהים מרחפת מעל פניי בצורת משב קריר,מלווה גווני
אפרוריות לחה,מסרבת לנבא את אשר צופן לי המדבר המסתורי.
|
בעניך ראיתי את תכול הים ונצח הרקיע,
גלי תשוקה ליפפוני כמו אם אוהבת את תמימות ילדה,
|
|
|
