|
עדיין מנסה להחליט אם היא רוצה או לא לכתוב משהו על
עצמה, אולי הבעיה היא שפשוט היא לא יודעת מה לכתוב.
הדברים השטחיים נראים לה קצת שטחיים מדיי ומשעממים
למדיי ודברים עמוקים יותר-אין לה.
תקראו, תהנו, ותגיבו אם זה לא קשה מדיי (ובתור מגיבה
היא יכולה להעיד ממקור ראשון (או שזה שלישי?) שזה לא
קשה כ"כ).
זה היה הקור, זה מה שהפריע לה.
היא תמיד אהבה את הקור, היא תמיד אמרה "כשקר לך אתה יכול ללבוש
עוד שכבות, שחם אתה לא יכול לפשוט את העור!", היא מאוד אהבה את
הקור "אין דבר יותר נעים מלקום ביום חורף ובו אין רוח בכלל
ולמרות זאת כאילו אדיי קרח נושבים עלייך", ולכן
|
"אני רוצה להיות מלכת העולם!" היא מכריזה בקול, טיפשה בעלת
חלומות לא הגיוניים-מתי תתבגרי?היא מחייכת, ואז החיוך נסוג
קצת, כאילו שמע את מחשבותיי או ראה את הפרצוף אשר הפנתי אליה
בהשמיעה את חלומה הכה טיפשי.
|
אני זוכרת את הציטוט המדויק כאילו זה היה אתמול "אם עד גיל 18
אני לא אמות ממנת ייתר, אני אתאבד"...לא היה לי שום עניין חדש,
את זה תמיד ידעתי..ששאלו אותך מה את רוצה להיות שתהיה גדולה
שאלת "מי מתכוונת להיות גדולה?"
|
זאת שאוהבת אותי
ומעריכה, אומרת הרבה מילים
מפזרת הרבה הבטחות
ומעקמת פרצוף
|
אני מאמינה שקוראים לזה בדידות
לא באמת לבד
אבל התחושה
והתחושה היא אמיתית
הכי אמיתית
|
להקיא כמטאפורה זה נורא כיף והכל
אבל לי אין מטאפורה, רק בחילה
|
לפעמים רע לי
לפעמים טוב לי
לפעמים יש לי סיבה
לפעמים לא
|
החורף תמיד היה
העונה האהובה עליי
אבל איכשהו, אני תמיד עצובה בחורף
|
טפטוף הגשם מבחוץ
כאילו קיים כרגע
אך ורק על מנת לשמש רקע
לחיים המלנכוליים שלך
|
אל תטעי להניח שזו אהבה.
אולי זה רק צורך
|
זה כזה, כאילו עצוב.
וזה לא משנה לי בכלל מה את חושבת.
זה כזה, כאילו חשוב.
אני יודע שגם את מפחדת.
|
זה כאילו שכל יום
אור השמש
נהיה כהה יותר
ובסופו של דבר
יישאר רק
חושך
|
את שונאת אותם אה?
את כל המזוייפים האלה
|
נמאס לי ממכם
אבל בעיקר ממני
נמאס לי לחשוב
נמאס לי לחלום
פשוט נמאס
|
כי בחושך רואים משם את הכוכבים
וביום רואים משם דשא, וערימות של חציר
ולפעמים גם טרקטור.
ולא משנה מתי, תמיד יש רוח
מהים, כי אין מה שיעצור אותה
|
טיפות נוצצות על לחייך
עינייך זוהרות, מאהבה הם אומרים
ורק אני יודע-
זה הלב טומן בחובו אינסוף שקרים
|
שירים של ילדה רגשנית בת 16
שמפרסמת באינטרנט
מה שהיא לא מרשה לאף אחד לקרוא
טיפשות
|
הבטן מתהפכת, זה כבר נהפך לשיגרה בחודשים האחרונים, ההיפוך הזה
של הבטן, ואיכשהו זה לא גורם לך לא להרגיש אותו, כמו דברים
אחרים שלא מרגישים שמתרגלים אליהם, כמו לעבור משתי כפיות סוכר
בנס קפה לכפית אחת, אחרי כמה זמן לא רואים הבדל, אבל זה, אולי
זה דבר שבשיגרה
|
אני לא יודעת מתי זה יקרה בדיוק, אבל אני יודעת שזה יקרה, אני
מצפה לרגע שבו פניי יפלו במעט, לא באופן נשלט או מודע, ואז
לרגע שבו אני אשים לב לכך ואנסה להרים אותם וכל מה שיצא זה
חיוך מאולץ שכזה, שכ"כ קשה לעשות וכ"כ כבד להחזיק למעלה.
|
אני מתגעגעת אליי...
לא שאני כזאת מציאה גדולה אבל אני מתגעגעת לעצמי...
|
ועכשיו העברתי את כל אוסף הבובות שלי, אוסף של שנים, לחדר שלו
וכשעשיתי זאת הבנתי שזה הסוף של תקופת הילדות..למרות שאמרתי
לעצמי שהתבגרתי כבר לפני שנים, רק עכשיו הבנתי שרק עכשיו זה
קרה
|
בן אדם, כמוני, ש-15 שנה הדחיק כל טיפת רגש שהייתה קיימת לו
בפנים מלבד שנאה, לא יכול להתאהב...זה כואב יותר מדיי!
אחרי כ"כ הרבה זמן של הדחקת כ"כ הרבה רגשות, ברגע שהודתי
כלפיי עצמי שיש לי רגש כ"כ חזק, 15 שנה של רגשות מנסים לפרוץ
החוצה ואני, אני השארתי להם..
|
אל הארכיון האישי (4 יצירות מאורכבות)
|
|
מה אם את פוגשת
חתיך משהמם,
והוא מספר לך על
הסטרט אפ
הביוטכנולוגי
שלו, ושואל אותך
אם את מבינה קצת
בעיניני הדיסק
הקשיח? אז את
אומרת לו, מזל
שלמדתי באורט,
אחרת הייתי
גומרת עם הדורמן
העצבני.
ארגנטינאי מפנים
פרסומות |
|
