|
כשהרוח
בנשמתך פורעת
כשבחושך
אתה יושב לבד
כשהשמש
לא מנסה לגעת
כשהפחד
אוחז בך לאט
כשצוחקת
מכשפת היער
כשצורח
עורב על החלון
מתקרבת, והיא חדה כתער
מתגנבת
איזו תחושת אסון
אז מתוכך
פורץ מעיין
הוא מתגבר ומתגבר
ואז אתה
חזק
יותר חזק.
(מעין / מילים: חנה גולדברג, לחן: קורין אלאל)
מעין, כנראה. ילידת 1985, בינתיים עוד אוהבת את
החיים.
"כל סופר שאני מכיר מתקשה בכתיבה" (גוזף הלר)
כבר לא קטנה ולא גדולה.
פשוט באמצע.
אמצע של שומקום. אמצע של שיגעון.
ועוד מעט נגמר... עוד קצת...
תסתכלו רחוק, אולי תראו אותי נודדת.
"מזל טוב" היא לחשה והוא, לשם שינוי, היה זה שנשבר. ארבע שנים
קודם זה היה הפוך. הם עמדו במקום המוכר היטב לשניהם - לה קצת
יותר, בכל זאת היא גרה שם שנה, ולא הצליחו להאמין. או לא רצו,
מבחינתם זה היה אותו הדבר.
|
"אולי נלך לישון ונדבר על זה מחר?", הוא מנסה להתחמק באלגנטיות
המקסימה שלו, ואני משלימה אותו בציניות האופיינית שלי ושואלת
"אולי לא נדבר על זה בכלל?", ומגניבה חיוך כדי שאולי בכל זאת
הוא ישקול את הצעתי ברצינות.
|
זה התחיל עם הגשם הראשון. הוא תפס אותי לא מוכנה. הייתי בדרכי
חזרה מבי"ס והוא התחיל בפתאומיות - בלי אזהרה ובלי טפטוף
מקדים. סתם כך, משום מקום, אפילו השמיים לא היו אפורים.
|
אחרי שבלעה את הכדור השישה-עשר היא התחילה להתחרט אבל כבר לא
יכלה להפסיק. "אם הייתי חותכת את הורידים זה היה פחות ארוך
ומייגע" חשבה לעצמה ובלעה את הכדור השבעה-עשר.
|
מבטך היה מרותק לחלון, אולי סופרת עננים שחורים, אולי טיפות של
גשם.
|
"לעולם לא ניתנה לך משאלה מבלי שינתן לך הכוח להגשימה.
אולם, ייתכן שיהא עליך לעמול לשם כך."
|
זה היום השלישי ברציפות שהגשם יורד בלי הפסקה. אמרת לו שאם
הוא ממשיך ככה אז תממשי את כל ההצהרות שלך ותקפצי מצוק. או
שתקחי מנת יתר, מה שיותר יתחשק לך באותה השנייה.
|
תשברי את הלב שלו. תנפצי אותו לאלפי רסיסים.
|
- עוד מישהו שצריך להיפרד ממנו...?
- עוד משהו ליתר דיוק.
- חפץ מסוים?
- לא בדיוק חפץ.
- אז מה בדיוק?
- מהחיים.
- מהחיים?
- כן. אני צריך להיפרד מהחיים.
- איך בדיוק נפרדים מהחיים?
- אני עוד לא יודע. אני צריך לגלות.
|
היא הייתה מושלמת. היא אף פעם לא עשתה טעויות. תמיד עשתה
בדיוק מה שכולם רצו שהיא תעשה, תמיד התנהגה כמו שכולם אמרו
שהיא צריכה להתנהג, ותמיד חשבה מה שכולם ציפו ממנה לחשוב.
|
"להמשיך ללכת. לא להפסיק לצעוד. אפילו לא לרגע" הקול בראש
ממשיך להתגבר, "להיות חזקה. להתעקש. לא לוותר. אסור להיכשל!"
|
"אההההההההההההההה", היא צרחה בכל הכוח. הצרחה שלה שברה את
השקט ששרר בחוץ. "נמאס לי כבר!!! דיייייייי!!! תעזבו אותי!!!
אני משתגעתתתתתתת!!!"
|
אמנם היא הייתה קטנה פיזית, אבל היה קשה לפספס אותה בבית
ספרנו. לעיתים אפילו היה נדמה לך שלאן שלא תלך תיתקל בה.
|
את הפעם האחרונה שחשבת עליו אני זוכרת לפרטי פרטים. הגעת אלי
הביתה, לבושה בג'ינס קרוע וגופיה לבנה, וגררת אותי החוצה
לוואדי שמתחת לביתי.
|
ואז אתה מחבק אותי עם הידיים החזקות שלך ונותן לי נשיקה
עדינה-עדינה על הראש כי אתה יודע שאני שונאת להתנשק על הבוקר
לפני שמצחצחים שיניים.
|
"יש לי פוביה מגשם" את אומרת ומצטחקת בצליל הפעמונים של צחוקך.
|
אלוהים,
זו אני - הילדה הקטנה פה למטה
בין מילוני האבנים.
|
שאיפה-נשיפה. שאיפה-נשיפה. עידן אומרת שהכי חשוב לשאוף
ולנשוף, אחרת מה החיים שלנו שווים בכלל. שאיפה-נשיפה.
|
והנה - זו שוב את בבוקסר וגופיה, שוכבת על המיטה עם בטן מעט
נפוחה. את משחקת בתלתלים שלך, רמז דק שמי שמכיר אותך יפרש אותו
כהתרגשות.
|
ורק את החיים... החיים של אושוויץ -
חיפשתי, ולא מצאתי.
|
רומסת זכרונות בשקרים
ודמעה בשנאה...
...רוצה להאמין שיהיה טוב
אבל דברים טובים קוברים את התקווה...
|
ואז חייכת.
הסתכלת עלי וחייכת.
|
ולפעמים, נגמרות
הדמעות.
הייתי במקום ההוא,
זה קרה גם לי.
|
ילדה קטנה עם פנים של מלאך
מסתכלת עלי דרך מסך
בעיניים נפוחות מבעד לדמעות
מחכה שאגשים לה את כל החלומות
|
מנסה לחבר מילים למשפט
אחד הגיוני ובעל משמעות
כמו שהם עושים
|
ובמקום כל זה קופצות לי מחשבות.
מחשבות על מוות עד שהגוף כבר מתעייף.
|
זה קודם כל אני
ואחרי יהיו כולם.
אחר כך תבוא אתה
ובסוף השקט, שאפשר להשתגע
אם זה עדיין לא קרה.
|
הכאב צומח בקצב משלו
מתוך ערוגת זרעי האהבה
|
כשהוא הלך והותיר אבק של כוכבים מאחוריו
יכולת להסתכל בלי כאב,
ולדעת פתאום שהוא לא באמת אהב.
|
ויכול להיות שהיא לא
השונה
למרות שהיא רוצה נורא
|
כל אלה הם פרידה בשבילי.
ומה בשבילך?
|
היא הסתכלה עלי ושוב אמרה "אני מצטערת, אבל אני פשוט מעריצה
אותך."
אני חושבת שהיא הייתה רצינית.
|
הברזתי מהשיעור השני. בהתחלה הסתובבתי בלי מטרה אבל מהר מאוד
מצאתי את עצמי הולכת לשירותים של בי"ס. למזלי השירותים היו
ריקים.
|
"אתה כועס עלי?" שאלתי והוא עשה לא עם הראש. "אתה עצוב בגללי?"
ורציתי לומר גם שאני עצובה בגללו אבל שתקתי. הוא לחש כן, ומשהו
בתוכי נשבר ביחד עם קולי.
|
אני צריכה מישהו שיחבק אותי.
|
פיסות נייר, שברי חיים מסופרים על ידיהן.
בחרתי פיסות בודדות, שעליהן משורבטים מספר משפטים, מתארים
חלקיקי מחשבות שחלפו בשנה החולפת בה הייתי לוחמת בקרקל.
חלק מהסיפורים אמיתיים, חלקם מבוססים על האמת. מה הוא מה?
אשאיר לכם לבחור בעצמכם במה תרצו להאמין.
|
"תעזבו אותי! זה כואב!" התחננתי אליהם בבכי אבל הם לא הרפו.
הם מחצו את ליבי והתעללו בנפשי. הם עינו בהנאה צרופה כל שריד
של שמחה ואופטימיות ומחשבות טובות שנשאר בתוכי.
|
זו כבר הפעם השנייה בחיי הקצרים שהלב והשכל הולכים מכות. אני
משתדלת להפגיש בינהם כמה שפחות, אבל זה כבר לא כל-כך מצליח
ואני גם כבר לא כל-כך בטוחה שזה שווה את המאמץ.
|
הסתכלתי עליה.
ואז, מתוך ספק שינה - ספק חלום שבו הייתה שרויה, היא שלחה יד
וליטפה את שערי. "אל תבכי ילדה שלי, אל תבכי. בינתיים אני
עוד פה איתך. וגם אחרי זה. אני תמיד איתך."
|
אני לא מסוג האנשים שנוטרים טינה. על כל הדברים שעשית, כבר
מזמן סלחתי. את כל הדברים שאמרת כבר מזמן שכחתי. אבל יש דבר
אחד שאני לא אשכח לעולם. אני לא אשכח לעולם אותך. את כמה
שאהבתי אותך. את כמה שאני אולי עדיין אוהבת.
|
כן,
אני שוב כותבת על הדבר הכואב הזה. שוב כותבת עלי. או שאולי
בעצם עליך.
ולא,
אני לא רוצה להכאיב לי. אבל גם לא רוצה להכאיב לך.
|
יצאתי לרוץ. רצתי בקצב קבוע לכיוון ידוע. גמעתי ברגליי את
הדרך המוכרת לי היטב עוד מימי ילדותי. בהתחלה יש בתים. מימין
ומשמאל. 500 מטר של בתים. ואני רצה.
|
וכל זה לשנייה... רק לשנייה אחת קטנה...
|
רציתי כל כך לברוח, כדי שלא תצטרכו להתמודד.
אבל מישהו פעם אמר שאני לא בנאדם של רצונות, אז שתקתי. והיה לי
טוב, והיה לי רע, ואף אחד לא ידע. אף אחד גם לא ידע לעולם; כי
אני אלופה בלשתוק כשמדובר ברגשות שלי.
|
"אם לא לשנות את החיים שלי מהקצה אל הקצה אז רק למות" את חושבת
לעצמך. כל מה שאת מבקשת זה לאהוב את עצמך.
|
שקט. כל כך הרבה אנשים. בהסתכלות מהצד זה נראה כמו אירוע
חברתי - המוני אנשים שהתקבצו ביחד. אבל אף אחד לא מחייך.
|
פיסות נייר - שברי חיים.
זו המציאות, מספרת את הכל
וכתפיה השבירות לא תמיד עומדות בעול.
מרב פיסות כבר לא רואים שברים.
|
אל הארכיון האישי (11 יצירות מאורכבות)
|
|
ההצלחה לא נמדדת
בכמה דגים אני
מצליח לדוג
ההצלחה היא בעצם
זה שאני פה.
שאול מהמוסד
נכשל בדייג אבל
דג משפט. |
|
