|
ילידת 86'
מחפשת משמעות
מנסה להבנות מחדש
לאסוף את השברים מהניפוץ
לחזור לתמימות,
שאבדה.
לטוב שכהה.
לקלות שהיו בדברים.
לשמחת החיים.
לעצמי.
היא רק אי שם, מנסה להתגבר,
היא אוהבת אותו, אבל קשה לה לדבר.
הוא לא יודע שהיא בוכה עכשיו,
בוכה בלילות,
הוא חושב שהיא קרה.
שאין לה רגשות.
|
בלי מגע,
נשיקה,
רק אני רק אתה.
בלי מגע
|
ההבטחה,
שלא אפול שוב,
נשכחה.
הטשטוש,
של הכאב והבדידות,
ההכחשה.
הזמן לא זז,
עכשיו זה כבר מובן.
הכח כבר אזל,
הרגש מת מזמן.
|
לא רוצה,
אולי כן,
מתי נדע,
ואם בכלל.
זה לא הזמן
להתבכיין,
אין סיבה,
אבל
|
זאת ההיא שנושאת את גופי.
אבל אני זאת לא ההיא.
אולי זאת אני.
|
אבל הוא פה, רחוק.
מביט בעיניה, מביט עמוק.
לוחש לה "אוהב" בדמעות יבשות
נלחם עד אפס כוחות,
כל כך קרוב, כל כך רחוק
זה רק הבדל של עולמות.
|
מפחדת שלא,
אולי הורסת,
לא יודעת,
|
אבל קשה לי כל כך
שוב להיפתח
ולהראות מה שיש לי בפנים באמת
להראות כמה יש לי לתת.
כל כך הרבה לתת.
|
אולי בעצם היא לא. היתה.
יצירת מופת של מוחי הקודח,
אולי הוא מתבדח.
חה חה חה
|
|
|
"הדרך היחידה
להיפטר לחלוטין
ממחלת
ההימופיליה היא
לתת לכל חולי
ההימופיליה לדמם
למוות"
- אייזיק
אסימוב.
כן, כן...
אסימוב אמר את
זה, אבל אני
הוצאתי את דבריו
מהקשרם.
צרצר. |
|
