|
אהבה, חיים, אמנות.
מכירים את האנשים הנפלאים האלה, שמקפיצים לך את רמת
הכתיבה למעלה ואתה אפילו לא חייב לתת להם קרדיט כי
הם "עורכים"?
אז לתמרי וסילאן דלאל(תריבו אח"כ על הסדר) המון המון
תודה.
המלצת מערכת:
"נסיך חרבות"
לרוץ, לרוץ, לרוץ. כמעט לא נשאר לי אויר, להמשיך לרוץ, מולי רק
סלעים ואבנים,בלי מסתור, אני שומע אותם, אני מכיר את הקולות
האלה, הקולות שלהם, קולות של ציידים, ריצה של ציידים, ציידים
שיודעים שהטרף קרוב לאפיסת כוחות.
|
אני כותב עכשיו על פיסת הנייר האחרונה שיש לנו כאן, באחוזה
השרופה, איפה שאנחנו מנסים לבנות שוב חיים.
|
הוא התיישב על האדמה, והביט מסביב בעיניים שזכרו מראות שמעטים
ידעו על קיומם.
הוא חיטט מעט בגלימות הארגמן שלו, והוציא שני חפצים, שניהם
נראו עתיקים אפילו ממנו.
הוא זכר את הכל, הוא אמר מילה אחת.
|
אני רץ, המגפיים נוקשות על המרצפות התל אביביות המטונפות,
מוזר, הייתי בטוח שאני דווקא ארוץ אליך, מי שלא תהיי, אבל אני
מוצא את עצמי רץ ממך.
|
בכוכבים נופלים
אני דווקא כן מתאהב
|
בכוכבים נופלים אני דווקא כן מתאהב
ואולי פעם אמצא את הסדק בחומה
ואולי
כוכב נופל אחד
יעבור אל הצד שלי.
|
על מקפצה, מעל בריכת כרישים.
|
שאני לא יודע איך אפשר בלי
צליל קולך
עיניך
מבטך
|
אני אוהב את הצליל של המילה הזאת.
אהבה.
קר בחדר, מפזר החום לא מצליח להמיס ברוח.
את קרחוני
הלב.
|
הפעם זה יהיה שונה
הפעם בלי לבכות
|
משיקות מאה אלף ספינות לצוד את האושר בים הצער.
|
לא יכול לכתוב לך שיר אהבה
אין פשטות במקום שאני נמצא
|
הדקדוק וניקוד הם
השוט והפרגול
שמפעילים עורכים, מורים
|
והיה והזמן יספיק
והיה והמבול יפסיק
והיה אם אהיה
ואם תנחשי
|
ועיתים, כל שיש הוא הרצון לכתוב
ולברך את האדמה שהיא אחת תחת רגליך
|
אולי לא היה במילים שום קסם
ואולי לא הייתה בהן תקווה
|
עד שלא אוכל לנשום עוד
ואלכד בקורייך הדקיקים
כהשראה עצמה.
|
יותר מאור בעיניים?
יותר מתקווה?
יותר משינוי?
יותר מאהבה?
|
אתה כה משכנע
אולי אפילו את עצמך
כשאתה מציע לי
לטבוע
(שמע לטבע?)
עצמי בקקפוניה
של אלכוהול וזרועות
|
כשהיה ירח אדום בשמיים,
נפגשנו את ואני מתחת לסתם כוכב
את היית גבוהה,
|
לא מכיר את פניך
ולא יודע את שמך
|
נכון, אני לא מכיר אותך
אנחנו יחד רק כמה?
וגם את, כשאת נושמת יחד איתי.
לא יודעת עם איזה מהדמויות שלי את מדברת
|
הלב שלך שבור
את מיואשת
לכל מילה שאגיד
אין משמעות
|
ליצן קוסם
מעל קהל
עם חבל דק
מסביב לצוואר
|
אני לבד עכשיו
כותב שירים
הכל נהיה חד יותר
אני שומע צבעים
|
מיליוני אנשים לבד
נעים בעולם
אני, מחכה לסוזן.
|
מילים כמו לנצח
נשמעות קצת
גדולות עלי
|
לא מפלצת ירוקה, אדם מאוהב.
|
אין זה משנה
לכמה נעורים ויופי נמשך
בסוף נחזור
אל אותו טירוף מוכר
|
משחק מטופש
של פיות דכאוניות.
|
אפילו החופש של להיות על הגג
לקפוץ
לא לקפוץ?
|
שיר ישן
על אדם וזירה.
עין שחורה בי צופה.
נשיקה אחרונה
|
לא מלאך, לא שטן.
אולי ילד סתיו עם חלומות.
|
שוטה הכפר משתעשע בליבו
אני מתוך כאב
התאהבתי
|
אבל כל מה שנשאר
זה קלף נייר
נסיך של חרבות.
|
היית לי
האפורה מבינינו, והסקסופון לחצוצרה.
|
סתם כדי שתראו שאני לא כותב רק דברים עצובים.
נשימה אחרונה מהלילה
לפני שהכל ירגע
המלחמה בתוכי
אין די לה
הלילה קיבלה מנוחה
|
מהצללים שהטילה האש של אהבתך יצאתי אני
מוזר
עצוב
טיפה עגמומי
|
לא ידעתי שאפשר להתאהב ככה בחיים
עד שאת הראית לי
|
כי עוד לא נשמנו
מקום לחלום
כי לסיפורים יש זכות להיכתב.
כי לשירים יש זכות להישמע
|
חכי לי עוד דקה של פחד
טרם יהיה בי האומץ להעז ריקוד
על קצה להבת הנר, התעני?
|
שיעורי הבית שנותרו לי לאור הנרות
הם ללמוד את האור
|
הסיגריה הדקיקה שלך
שחוקה מדימויים
מגיעה כרגיל חמש דקות מוקדם מדי
|
צללים של חלום
בין האפודים
|
רוצה
לרוץ בגשם, מטורף.
אליך.
|
רוקדת לבד
לא נוגעת נוגעת
משהו לא בסדר
את יותר מדי פוגעת
בלב
|
עוד ורד צוענים מאובק אחד
ואלך
|
שיר אחרון,
לפני שהנרות כבים
שיר אחרון
לפני סוף כל הצלילים
|
נוסע לפגוש את אהבתי
ברחוב העצב, פינת מחנק
|
שהשם יקום דמך, ילדה קטנה
יש לו כבר כל כך הרבה ברשימה
|
שיר פשוט
נכתב כמו רוח
זורם כמו מים
שיר יפה
|
תמיד יש שם קוסם
בצד האפל של החיים
מחזיק נר שרוף
|
עדיין מאמין בזה
או מחפש לרצות את
גבירת לבך
|
לעתים אדם צריך לשבור את ליבו שלו עצמו.
כדי למנוע משניים מחלקיו לאכול אותו.
|
טוב, האמת היא שאני לא יודע איך להתחיל.
כבר שנה וחצי שאנחנו מסתובבים אחד מסביב לשני.
|
|
|
יגאל, אולי
טעיתי, תן לי
לחשוב על זה
קצת.
מרגלית הר שפי,
מהרהרת במעשיה,
ולא פחות חשוב
מזה בדברייה. |
|
