|
הפחד הציק בי, הלם בי, רציתי להיפטר ממנו ולא משנה איך, אז
עשיתי משהו קצת קיצוני וחתכתי וריד, למרות שידעתי שמשמעות הדבר
תהיה דחיית הפגישה שלי עם מיכלי למועד לא ידוע. יצא לי המון
דם, ופשוט ידעתי שככל שייצא יותר דם כך גם הפחד ייצא, כי הם
כרוכים זה בזה, הדם וה
|
עצרתי בדיפר בדרך חזרה מהעבודה ושאלתי את הברמנית אם היא
יודעת. היא ענתה, שאין לה מושג, אם כי הוא די קבוע אצלה
לאחרונה ושכדאי לי להגיע בסביבות 23:00, לדעתה. היא קרצה לי
וחזרה להתכונן לפתיחה.
|
רמז עבה מזה הוא כבר לא יקבל ממני, אני מסכמת ביני לבין עצמי
ומנסה להכריע אם הוא ביישן מדי או פשוט לא מעוניין. ואז הוא
שואל אותי מה היה הסיפור עם "היוסי הזה". למען האמת, אני
פותחת, הסיפור עם יוסי מורכב מכדי שאוכל לתמצת אותו למשפט אחד.
|
"את רוצה אותי?" הוא שואל.
"כן", אני עונה, משתדלת להישמע נלהבת.
"כמה את רוצה אותי?" הוא מקשה.
"מאוד".
"למה את רוצה אותי?"
"ככה", אני עונה לקונית ובחוסר חשק. שונאת דיבורים מלוכלכים.
רגעים כאלו מזכירים לי למה מעולם לא טרחתי לכתוב נובלה, שלא
לדבר על רומן
|
שיטת המקל והגזר הפכה את כולנו עבדים למטרותינו. מאיזושהי סיבה
לא ברורה, אנחנו באמת מאמינים שאם נמשיך לרדוף אחרי הזנב של
עצמנו איזה קתרזיס סופני יגיע לסיבוב בשכונה שלנו.
|
והטראגיות בלב שמשתוקק, כבול נכון יותר יהיה לומר, לגבר שלעולם
לא יהיה שלי ולו לשנייה, בזמן שלידי נמצא גבר מתחשב ומבין
ומקסים שאני לא מצליחה להביא את עצמי לידי התאהבות בו, אני
חושבת שזה מה ששבר אותי סופית.
|
אז מה, הוא יתקשר או לא יתקשר? כוס אמא שלו. כל הגברים
מניאקים. זה תמיד מסתכם בזה עם רדת החשיכה, כאשר הלב מפרפר
לשמע כל צלצול טלפון או פלאפון.
|
הייתי שם, ראיתי כבר את הכל. חוץ מהתפלשות בוץ נדמה לי שגם
התנסיתי בהכל. זה תמיד נגמר בעוגמת נפש.
|
|
|
סיימון
וגרפינקל לא עשו
יותר משלושה
שירים יפים!
פרובוקטור. |
|
