|
אנא הכירו: לא קוראים לה- היא באה לבד!
כן כן, אתם לא יודעים כמה היא ניסתה לשבת ולמצוא שם
נורמאלי. למעשה, היא מצאה כמה וכמה רעיונות לשמות
נורמאליים [או לא כ"כ נורמאליים, אבל לפחות מיוחדים]
וכולם היו תפוסים. אז כן, היא היתה מדוכאת, ולבסוף
החליטה ללכת על השם הדבילי ביותר שיכלה למצוא. וזה
מה שיצא.
ומה הילדה הזו יכולה לספר על עצמה?
הממ... למען האמת, היא כבר לא כ"כ ילדה, אבל היא
מתיימרת להישאר ילדה. כן כן, תסמין הפיטר פן המוכר.
לא רוצה לגדול, רוצה להישאר ילדה קטנה לנצח. מובן
שזה בלתי אפשרי, אבל לכו תסבירו לה את זה :-P גם כן
איתה!
היא ילדה חייכנית, שאוהבת לצחוק ואוהבת את החיים
[בנאלי ופלצני ככל שזה נשמע], למרות שבאמת, גם היא
מודה בעצמה, החיוך הוא הסוואה לכאב, כמו אצל הרבה
מאיתנו. לעיתים, השימחה היא ויזואלית בלבד,
והמלנכוליה משתלטת עליה. אז היא כותבת. כי הכתיבה זה
מה שעושה לה טוב. הכתיבה משחררת אותה מכל הכובד
המחניק שאופף אותה, כמו את כולנו, בימים קשים. או לא
קשים, סתם פיכסיים, כאלה.
טוב טוב, אני אשתדל לא להעריך במילים.
כאן אתם יכולים להציץ במבט חטוף אל תוך עולמה...
למרות שזה בכל זאת עדיין קצת מביך אותה [אתם לא
יודעים כמה זמן לקח לה לפתוח דף בבמה. זה לא קל
בשבילה שאחרים קוראים את הדברים שלה. היא מרגישה קצת
עירומה, חשופה לאור הפירסום הזה. אבל היא תהיה אמיצה
ותעשה זאת :) ואוף, הסוגריים האלה ארוכות מדי! אז
הנה, נסגור אותן. שלוש ארבע ו...]
שיהיה בהצלחה! :)
נמאס לי ליפול
אל בורות לא מוגנים,
אבל אתה לא
משאיר לי ברירה.
הבטחת לי דרך
סוגה בשושנים,
אז למה עכשיו
כל-כך רע?
|
ותעשה שה'פעם' הזה
יהיה עכשיו.
ותעשה
שה'עכשיו' הזה
יהיה יפה.
תעשה שאני אהיה חולה
במחלת האהבת.
|
תשאיר בי את הרגש,
תשאיר לי את הנוף
תשאיר בי את הגל
שלא יתנפץ שם על החוף,
|
רכבת נוסעת
ריחות של אבק,
חושך ורעש
אבל גם שקט חזק.
נסיעה אל הלא נודע
כך קוראים לה,
נסיעה שנגמרה
עוד לפני שהתחילה.
|
שכחתי לשמוע, להריח, לראות,
שכחתי שאסור לי לשאוף לריאות,
שכחתי לחבק נפש פגועה,
שכחתי לתת לי להרגיש נגיעה.
|
|
|
אני מתערב איתכם
שבנות בנו את
האתר הזה
פמיניסט גאה
ברגע של הרהור
חסר טעם הנובע
ממבחן במתמטיקה
שגם הוא בטח
הומצא ע"י בנות |
|
