|
בפינת רחוב נסתרת
ספסל מעץ דומם ניצב
ואני אולי נאיבית
אבל עדיין מחכה לך עליו.
ילידת 1991 (תשנ"ב).
השדים שלי רודפים אותי בכל מקום.
|
גשם.
הטיפות מסביב אותי עוטפות
טופפות
|
לפרוש כנפיים ולעוף ולהמריא,
נראה פשוט אך בשבילי לא אפשרי.
|
הכל בשבילך נמדד בכסף.
אז כמה שוות הדמעות שלי,
שנשטפות במימי המקלחת, ואתה מעבר לקיר
לא שומע, לא יודע?
|
אני גיטרה, וכל מיתריי פרושים לפניך.
אני גיטרה, ליבי הומה תשוקה
אל מגע אצבעותיך.
נגן בי אהוב, ותיבת התהודה תעיד -
|
כל כך מעט זמן אנחנו נשואים
וכל כך הרבה המרחק בינינו.
אנחנו לא הרבה זמן ביחד.
אבל אנחנו הרבה זמן לבד.
|
בעוד חודש בלבד, כשהשמש תשקע,
אני אהיה כבר אחרת
|
ורק יוליה יודעת איך יגמר כל זה
והיא רוצה כל כך לברוח, לצאת מהמחזה
לתפוס את רומיאו ביד ולקפוץ מהבמה
ולא ליפול מהמרפסת, לא למות כי אין על מה
|
מבעד לסדקי חלונות
הנפתחים לי כשיבש כבר הטל
ניבטים לי צללי דמותך
האופלת
|
"שימרו על מעיין שלי"
ביקשתי מלבי המדמם, מעמקי הפצע
|
רק חמש שניות
אך הארוכות בחיי הן היו.
עוד בטרם נכנסתי למים וכבר טבעתי.
טמאה עד לבלתי נשוא
|
כתמי איפור על המגבת בשירותים אצל ההורים שלי
כאן זה מקלט מדיני.
קיר אחד מפריד, ומהצד השני -
הצילו. לא רוצה לחשוב על זה אפילו.
|
כבר שבוע שאני ישנה באלכסון
מתחת לשש כריות קוברת את העצב
וגם כשאני כבר נרדמת אחרי שעות
אני חולמת עליך, בעצם.
|
מעצמי, מתוכי, כבר למדתי מזמן
יקומו רק ערבות מתייפחות
|
אוי להתעלף,
מרוב געגועים מרוב תשוקה,
אל הנוכחות שלו, המתוקה.
אח, להשתגע פה בלעדיו,
|
שם כמו תו, לאט נכתב
נושם את סך אותיותיו
|
כשאני מסתכל על כרית הפוך הוורודה, אני מדמיין אותך יושבת
עליה, ברגליים מקופלות הצדה ובחיוך הכובש שלך, ואני לא יכול
להימנע מלחייך.
|
בפסנתר מלוכלך הנפש השבורה משתקפת הכי טוב.
|
|
|
דרדסבא
עברנו יותר
משנעבור? או
שנעבור יותר
משעברנו? אה |
|
