|
אשת שאגאל
יומיים לאחר מכן נפגשנו פעם נוספת, בהלוויה של אחמד. משני
המגזרים עמדנו למול מסגרת הקבר. הערבית הסתלסלה בעירבובית
הרוח אל אוזנינו, אך יותר מכל הסתלסלה השפה ללא המילים
|
נפקד בבית הבושת של הבושה. נלחמתי איתך עד הקצף, ההפסד, עד
הסוף של ההתחלה. מתרפס מולי. דביבון.
אין בי מלבד שלום.
|
היה זה ריבוע סגול משורטט, סיפור חייו, בלי הרבה מספרים.
|
מיד תאסוף אותי, תרכין כעסך אל הדלת ותאמר בחידלון שאין בו
מילים: תפרצי אלי.
תזעקי בי. תאנסי בי את מה שנשאר שלך.
ואת הכותנת אני עוטפת וצובעת בדם. מחר תרצה שאכבס אותה שוב.
מחר תייחל שאהיה פגועה. שאצטרף לאגדות שלך. שאהפוך אותך רוח.
|
אוטיס-אוקטפוס
הממלכה של התמנונים.
היא ממלכה של צדק.
וכולם שולחים ידיים
לכיוון האמת.
חבל שהיא נטרפת.
רק נמוגה ונפטרת.
|
להזיע מבפנים זה לא עסק פשוט.
במיוחד אם הזיעה שלך כתומה. אני אומר את זה כי אני שחור, ואני
בטוח שהזיעה לא נראית באותו צבע שקוף כשמסתכלים על זה מקרוב.
|
נכמרו רחמי על מנוסי האמת,
שהתפקרו בין רגע,
טבולים בקול הדם וצעקת השקט
|
רוני.
אתמול נולדתי.
וסבא שלי הוא סיפור-בלון-כחול.
|
שחייה שכוחה אלפי משקולות שמחה לתקווה מנצחת התזמורת.
הכתיבה ששומרת את ראשה, גם שומרת את כנפה בין כלבי האשמורת.
|
כמו נוסטלגיה של עלי שלכת,
האצבעות ריצדו דומעות על התמונות.
מהיכן שהוא בפנים בקעה יללה איומה,
מתנגשת בהיסח הדעת,
בדממה האפלולית והרצחנית של החדר
|
וגם השקט שלי יוצא לרחובות העיר. ומשחק בך כמו תעתוע.
הצל-שלך-שלי.
|
תכף ישתייר רק הזמן.
והסוכריות יעופו ויתנפצו בפנים,
כמו אלפי..
|
למדתי. הלכתי לבית קפה. אכלתי, שתיתי, ולבשתי פלסטיק.
התפוצצתי את כולם במילניום.
|
רק שלי אין חברים כמוך. וטוב לי.
ממש טוב לי. כמו סוכריות של פיסטוק נשבר.
טוב לי
|
אתה הלכת אל הנביאה
והישו שלך מונך ממש מתחתיי.
|
זה לא עוד שיר פרידה. אלא סאגה של כיסא גלגלים למבוגרים.
|
והמשפט הזה: "אין חלק בך שאני לא אוהב". מה איתו?
|
ההדף. הוא רק שעון האמת בראי שנות-הרגע המודחקות.
ולו פיסלתי אליך ואף לרגע אחד. נאבדת. מתלקחת. נלקחת. ואבוד
|
ואם יכולתי, הייתי נותנת לך שם של מישהו.
ומלבישה אותך בצחוקו. ובדמותו. ובחצי אמת המנוגבת בשטות.
|
אל הארכיון האישי (1 יצירות מאורכבות)
|
|
תגידו, כשאני
מפליץ זה שיחרור
של אנרגיות
שליליות? |
|
