|
אז פצעה היא את שפתיה וכאב הדהד בקול, אך פניה יבשות הן והדם
ממשיך לנזול... נרעדה מבלי לרצות ושפתה נוטפת, היא ניסתה לסחוט
דמעה מעינה המלוחלחת.
|
משקה היוגורט עוד מונח על המדף. ממש לא ידעתי איך לאכול את זה.
פשוט הלכת והשארת את זה על המדף. אז התיישבתי על השרפרף הנמוך,
מתעלם מהכאב בברכיים, הקור המקפיא מהרצפה דקר לי את הרגליים כל
כך עד שכמעט עפתי אחורה על השולחן הקטן במטבח.
|
האזניים נדבקות לכר במחאה ומיתרי הקול מכחכחים בגרונם, הריסים
עוד מתנערים מקורי השינה והשפתיים מתלקקות, אפילו הלשון עוד
יבשה... כשצלצול קוטע את התמתחות גופי המתענג.
|
איך עוד אפשר להסביר לך מן רעד כזה שעובר ורק נותן לך להרגיש
שהוא שם מבלי לומר מדוע...? ואיך עוד אפשר לחשוב על סליחה
ולדעת שכבר קצת מאוחר, מבלי לדעת למה...?
|
בין זרועות השגרה נלכדתי. החלטות על גבי החלטות לא הביאו את
השחרור, הזרועות רק התהדקו. מבצע היה זה עבורך, ללכוד ולחנוק,
לוכדת ההפתעות מול מלכתן.
|
וכולם צועקים זועקים רצים ובורחים, מגלגלים עיניים מחפשים
תחתית, לא עוצרים לנשימה, למבט, לצליל של מילה... מניפים
דגלים, מחזיקים אצבעות, מגבירים מהירות ושוברים מוסכמות - צעד
רודף צעד והמונה דופק, קצב פעימות הלב והשעון מתקתק....
|
להיות כלוא בתוך הדבר הזה, אתה מרגיש עצור, חנוק... סוגרים
אותך בברזלים וחושבים שתברח. גם אני חושב שאברח.
|
אז ישבתי לכתוב. דם על הידיים, פחד בעיניים.הגוף רועד והלב
נחנק.לאחרונה הנשימות קשות לי יותר ויותר.
|
פתאום כשאני מעלה אותך על הדף אתה נראה עלוב. פתאום הופך מוחשי
ותופס צורה והמשמעות המדהימה שלך מוגבלת לגבולות המילים...
והנה אתה כבר מחופש ואף אחד כבר לא מזה שאתה לא אותו אחד, אתה
התאום הבודד.
|
הבוקר שפכתי גיגית של ייאוש על השכנה שלי מלמטה ומרמרתי לה את
הצורה.
|
|
|
אמא, למה המעיים
של אבא בחוץ? |
|
