|
Hοles
If only, if only the moon speaks no reply;
Reflecting the sun and all that's gone by.
Be strong my weary wolf, turn around boldly.
Fly high, my baby bird,
My angle, my only.
ובכניסה עיניים לוטשות בך, כמה שאת יפה, ובלב יודעת שהם
צודקים, את קורנת. וכשהולכת בכיוונך לבר, משתוקקת לפתוח את
הערב במשקה חריף, משהו שיפתח לך ריגושים, את משאירה שובל
ארומה, כמעט וניתן לחוש בו, אותן מולקולות מרחפות ונודפות
מעליך, שביל מנצנץ של פרחים אביביי
|
טיפת הדם שהייתה ראש החץ של מכאובה כבר פילסה לה את דרכה
לזווית חיכה, והיא ליקקה אותה עם לשונה בחולמניות מעושה,
בכוונה ברורה להתריס. יפה להכעיס.
|
השמש סנוורה, החלת לדמועה. ואני שלתומי חשבתי כי עינייך
רגישות, התברר היה כי ליבך רגיש יותר. פגוע.
סלחי לי, אנא ממך, סלחי, מחלי, קחי את המטפחת, נגבי את הדמעה,
האיפור כבר נמרח. ואת, יפה כמוך, משתדלת להגניב חיוך, שואלת אם
בכל זאת יופייך שובה. בוודאי יקירתי.
|
שמעתי את שער הכניסה נפתח, הסתובבתי והבחנתי באותה ילדת יסודי
ששבה הביתה כמעט באותה שעה כל יום. בכל יום.
הילקוט גדול עלייה, בוודאי מלא ספרים. לעיתים מתמלאת אני קנאה
מלראות אותה, כל יום רוכשת עוד קצת השכלה, ובוודאי אינה מעריכה
את העניין כמוני.
|
לקחת את או דה קולון אנג'ל שלך, היקר כל כך, ופיזרת על עצמך את
הניחוח בנדיבות. את זוהרת. בהיותך מתהדרת, נעמדת נוכח השתקפותך
בראי, ולא יכולת למחוק את החיוך מפנייך.
היום אין מושלמת ממך. ידעת זאת בבטחה.
|
התריסים מוגפים, כולם. בכל בית ובית, אין נורה שדולקת. מחשיד.
ואני, מגבירה את קצב צעדיי, רק מייחלת להגיע מהר כיכולתי
הביתה. תחושת בטן לא טובה מגיעה אליי, או שאולי, זה הרעב.
|
הצלקת בליבי שלי, היא שמבגרת. מונעת שלוות נפש וחמימות.
מהיכן הצלקת?
הגלעין שהשקעתי בו כל חיי, אהבתי, אשתי האהובה, נבלה. לפעמים
מים לא עוזרים.
|
הפארק ליד ביתך קרוב, חשבת שכדאי לעצור ולנוח בצל העצים. השענת
את התיק על הקרקע ונשכבת. העננים שטים, הרוח חמה והשמש רושפת.
עצמת את עינייך והסדרת את נשימותייך.
החום מקשה עלייך.
|
- מה אוכל לומר, שיהיה לך בהצלחה, ליאור.
תודה ד"ר. עד כמה שאפשר, תודה. לפעמים רק להקשיב, יכול לרומם
קצת את הרוח. נראה שזה היה חסר לי.
|
תקוות מתוקות שוכנות בנפשה המחודשת.
חיכתה לזה, איננה מאולצת.
התעוררה לבור מבלבל
ולידה סולם מאותר לבבות נמסים
|
הצרה המפריעה לכל
היא חוסר האפשרות,
לקרוא לזאת,
מציאות.
|
לבסוף היא תמות,
רק מגודל הכמות
של חוסר האשמה.
|
רגליה מהלכות ברחוב
משאירות עקבות תמימות
|
והקוצים נכנסים בידייך
פוצעים את ורידייך.
ואת רצה בגן הורדים
נשברת ואיברייך כואבים
|
למענך אקטוף את כוכבי השמיים
חייכי אליי היום בחמימות זוג עיניים
|
כשעונה לטלפון המצלצל, מתמלאת ציפייה שמהצד השני,
השיחה היא בשבילי,
ממך.
|
אולי מספיק?
העיקר אמרתם: "ניסינו",
הלוואי והאשמה תאכל אותכם.
ובינתיים כל העיניים מביטות בי
|
לבסוף מוצאת
סתם כך
את עצמי מתאפקת
בדבר שאני הכי רוצה מכל
זהו כמובן,
לאכול.
|
בין העננים
הצבעים מתערבבים
הכל מהתהפך
מרגישה רוח
כמו חלום מתוק
שרק התחיל לפרוח.
את הכל אפשר היה לזנוח
|
זוהי שעת לילה מאוחרת,
צללינו משתקפים על הקירות
לחש לי מנגינות, מילים יפות
|
חבקת אותי חזק בכוחותייך
תחת כיפת השמיים, בזרועותייך.
|
למה כשאני עצובה, השמים לא נופלים?
ולמה כשכואב, הלב לא נשבר לרסיסים?
למה כשאני בודדה, הנפש לא חצויה?
|
רק חבל שאת אדם שנגע בי באמת
|
האם אזכה ליום של נחת, שבו אדע מהם חיים, חיים כשלעצמם, ללא
תוספות ותגמולים, ללא תן תינוק וקח זקן.
|
אמרתי לך בעבר, ואגיד זאת גם עכשיו - יש לך את ההזדמנות להחליט
שהאזהרה שלי לגבי הקשר שלנו נכונה. אני מגיעה עם הרבה מטען
ועצבות. אתה לא חייב להתמודד עם זה. אני מרשה לך לפרוש.
|
לא אכזבת, מעולם לא. אין שלמות, נכון, אולם בשבילי את חסרת
פגמים. הגיחוך שלך, העיניים הלבביות שלך, שיודעות להרגיע,
להגיד שגם כשהמצב קשה, הגוף כואב והנפש יותר, יש לך כמוסה
להחלמה, אם רק אמשיך לשוטט אתך ולתת לך לתמוך בי.
|
אני לא יודעת אם אני חיה אחרת או שאני אולי בעולם אחר. אנשים
יפים אצלי זוהרים. לא ערטילאית, גשמית, כמו המקלדת הזאת שאני
מקיש עליה עכשיו, כמו הזבל שזרוק מול הבסיס שלי ביפו. אנשים
יפים זוהרים, הולוויד צודקים למרות הכל. אנחנו תמיד נמשך לאש.
|
כמה אירוני, לרקע הטלוויזיה הדולקת שמעתי בדיוק את ההפך, צעקות
וריבים על הדברים הקטנים ביותר. התמלאתי מחנק בגרון. האם זוהי
זוגיות?
מצד אחד שומעת דברים מקסימים מהטלוויזיה, בן זוג הוא החבר הכי
טוב, אדם שמקריב את כולו לאחר, ומצד שני, העיניים רואות אחרת.
|
לעזאזל איתך, לפעמים את מעצבנת.
- איך אוכל לעצבן את העצמי שלי?
זאת אומרת, אני זו את?
- בהחלט.
כך אראה בעתיד?
- אם לא תיזהרי.
|
והיכן אתה עכשיו, כשחולף שבוע ועוד שבוע, הגרוע מכל נראה קרוב
מתמיד, והייאוש גורר בכי מר למיטה.
הזמן עובר, הביטחון מתמוסס והריקנות מציפה. איך אוכל לשמוח,
לצחוק, או בכלל, לחייך כשהכול כל כך רע?
|
|
|
אלף שוטרים לא
יצליחו לכלוא
אותי
(המוצון מצטט את
אריה דרעי) |
|
