|
ליאור, ילידת 1988, ישראל.
"הצדיקים הטהורים אינם קובלים על הרשעות אלא מוסיפים
צדק.
אינם קובלים על הכפירה אלא מוסיפים אמונה.
אינם קובלים על הבערות אלא מוסיפים חוכמה."
(הרב קוק, ערפילי טוהר)
השינוי אותו רצתה לחולל עדיין מתרוצץ במחשבותיה, אך
ראייה נכונה יותר גרמה לה להבין שאלוהים נמצא בפרטים
הקטנים.
בינתיים כותבת, חלק מפרסמת, מקווה לגעת.
לשמוע מהאדם החזק שהכרתי את המשפט חנוק הדמעות "אל תבכי ילדה,
העיקר שאני חי". לראות אותו מרכין את הראש כמו כולם ובוכה,
בוכה בפעם הראשונה בחיי שראיתי אותו בוכה, כשאמא מבקשת רחמים
על הבן הטהור שלה, התמים, הילד הזה שכל מה שרצה בחייו זה לעזור
לאחרים.
|
נפגשנו מאחורי הפיצרייה הישנה, מקום מפגשנו הקבוע. ישבנו,
דיברנו, צחקנו. אלו היו מאותם רגעים קסומים שבאים רק כמה פעמים
בחיים. הרגעים בהם הכל נראה מושלם, טוב מכדי להיות אמיתי.
|
ללכת בין שורות האנשים הבוכים והצורחים. לגרור את הרגליים ואז
להידחף על ידי נערים ערולי פנים אל גופה עטופה בדגל פלשתין
הירוק. לנשק את הגוף הדומם שפעם היה אחי כביר.
ודמעה אחת יחידה על לחיי.
|
"יתגדל ויתקדש שמה רבא" התחיל הרב הצבאי לדקלם, ואחריו כולם
כקול אחד "אמן", והמשיך להלל את שם אלוהים לפני שהלל את איתן
אחי. חשבתי שאיתן מת ומהללים את אלוהים. ואז סיים הרב הצבאי
במילים "עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל
ואמרו אמן".
שלום?
|
אכתוב לכם על כמה אני עדיין אוהבת את המדינה, את צה"ל ואת
המורכבויות שקיימות כאן (כי אם זה היה פשוט העם שלנו היה נאלץ
ליצור אותן). עד כמה אני אוהבת כל חלקת אדמה כאן וכל יהודי
בארץ הזו. עד כמה אני מוכנה למות בשביל האדמה הזו ובשביל
האזרחים המתגוררים עליה. לעו
|
אך השכלתנות תופסת עמדה
שוב
עד לפעם הבאה.
|
מרגישה אבירית
כמעט
זורקת מבט
מעינה הירוקה
שם קיימת הגנה
ממנה או
על ידה
|
עולם של זונות
מתות
שותקות
מה זה כבר משנה?
|
דרכים רבות
עוד נכונו לילדה
אינספור עיניים ישגיחו
|
בתוך מבוך הטירוף
מנסה למצוא שביל של שפיות
אני עדיין לא יודעת מה אעשה כשאגיע לשם
|
ואת זו
שראית
קסמם
ואת זו
ששתקת
כשנלקחו מאתם
|
היינו רוצים לחשוב שאנחנו
מסוגלים לחיות
בדיוק
את החיים שאנחנו
בוחרים.
|
כי העולם אומנם ממשיך
בלעדיך
בלעדי אנשים
כמותך
אך מלבד התפאורה החיצונית,
איזה מין עולם זה
יהיה?
|
ביום בו נפלו הארזים,
רוח חמימה ריצדה על מי ים סוף.
בטיילת קולות נגינה נשמעו כרגיל.
המסגרת נשברה ברגע,
התום אבד באחת.
|
שברנו את הדממה,
שברנו את השתיקה.
התכוונו לכל מילה.
מחובקים,
מחוזקים.
|
את היכלי הזוועה
מילאה דממה
צורמת
ואחריה סערה
תדהמה
ניסינו לעכל
שצדק
כבר לא יהיה פה
|
בין שורות של דמעות וייאוש
ילד במדי הסוואה לבוש
מריח מכתב מן הבית.
|
מסכת של הדברים שעברת
תמונות מרצדות
לך מול העיניים
ואין כבר ילדות
|
ואתה שבכלל לא רצית
הילולת מוות שכזו
מביט מלמעלה וחושב
איזו מין ארץ היא זו?
|
אנחנו שרים להולכים,
לבאים
מעולם לא לנשארים.
|
אין שום כבוד כאן לשמיים
ואין כלל קשר אל האל,
אם דם כאן יישפך כמים,
בשעת נפש יתפלל.
|
בארירותו של יום
זעקה פנימית
ואיש לא שמע
כשנותרה אלמונית
|
קשה לעכל אבנים.
קשה לחשוב על מה שהיה פה,
קשה לחשוב שהיה פה.
קשה לעכל דממה.
|
קשר של שתיקה
של שנים
נפרם כעת.
|
תום העבר
אנחת רווחה
נעלמת.
|
אני יושבת עכשיו לכתוב לך, חודש וחצי אחרי שנהרגת, וכאילו לא
באמת מעכלת שאתה לא כאן יותר.
|
לבנון הייתה הגיהנום שלי וגן העדן גם יחד. הבופור היה האשליה
בין השניים. ואנחנו, "פלוגת המוות" כפי שכינו אותנו בעיתון,
היינו השומרים שלו.
עזה. הגיהנום של ימינו. כאן כבר אין ניצוץ של גן עדן, ואשליות
לא קיימות אלא רק שומרים נטולי תקווה. אומרים שמלחמות משחיתו
|
איך אני, עם כל ה"עומק" שלי, יכולה להתקיים בעולם כזה ורק
עכשיו לפקוח את העיניים. יש המון שלא ראיתי, העיניים עודן חצי
עצומות. של רובנו עצומות לגמרי. החיים נמשכים כרגיל, מסכות,
ארשת, דימוי. גם אמת וצדק אינם קיימים כבר ממזמן, אפילו בבתי
המשפט.
|
אני מאמינה שאלוהים נמצא בזה- בשקיעה בים, ב"אור בשולי הענן"
כשהשמש מתחבאת מאחוריו, ברוח שמעיפה את העלים בשלכת ושורקת
באוזניים ואפילו בסופת החול רגע לפני שצריך לרדת לשטח.
אני באמת ובתמים חושבת שרק כשכוח האהבה יגבר על אהבת הכוח
העולם יידע שלווה.
|
מין בולמוס שנאחז בכל רגע, כל תמונה, כל זיכרון, כל מבט.
רעבתנות אינסופית לחיוך ממך, לחיבוק - בעיקר לחיבוקים שלך.
והקיבה מתמלאת עד אפס מקום בכל מה שסימלת עבורי...
ובתנועה אחת מיומנת מכניסה אותן ללוע,
מגרה את השסתום שנעל אותך בפנים להפתח.
|
"תומר היה כמו אח בשבילי. אח ואחות גם יחד. יכולתי לספר לו הכל
ולא היו בינינו סודות אף פעם. הוא תמיד הקשיב בהמתנה, נתן את
העצות הכי טובות וסיפר לי אף הוא את הדברים הכי פרטיים לו..."
|
שכבנו על מיטתי מחובקים כשברקע דולקת הטלוויזיה והוא סובב אותי
אליו ורכן מעליי, מנשק את שפתיי ויורד אל צווארי. שנינו ידענו
שזה הרגע, זה הקסם ואי אפשר לקחת אותו מאיתנו.
|
"מאוד נהניתי איתך", אמר לי כשעצר ליד שער ביתי והסתכל עליי.
"גם אני מאוד נהניתי", אמרתי. המתח בינינו גבר. התקרבנו זה אל
זו בעיניים עצומות והתנשקנו. שנינו ידענו שזו התחלה של משהו
קסום...
|
ישבתי חיוורת, מכונסת בתוך עצמי, על המיטה של עידו, המיטה עליה
שכבנו מלאי חיים לפני מספר שעות, ובהיתי בתמונה התלויה על
הקיר, תמונת האחים. שניהם מחייכים, בחיוך שכבש כל בחורה. עם
עיניהם הכחולות בצורת השקד. מביטים אלי.
|
"אנשי הפלדה" - כך קוראים לנו. לעתים נדמה כי שוכחים שגם פלדה
קשה אפשר לכופף בעזרת חימום יאה.
|
לעיתים הגורל מאפשר לנו לעמוד בפני עוולות ופשעים שניצבים
מולנו. ברגעי בחינה אלו נמדדות כל תכונות אופיינו האמיתי
והטבעי. ברגעים אלו זה כמעט כאילו מישהו מביט בנו, מחכה
לתגובתנו ואומר - "הנה, נתון מצב לפניך, נתונה בידיך ההזדמנות
לשפר או לא, מה תעשה בנידון?"
|
אל הארכיון האישי (29 יצירות מאורכבות)
|
|
הכללים נועדו
ללמדם כך שתדע
לשבור אותם
באופן המתאים
ביותר
הפטישן |
|
