|
תתעניינו, תצחקו, תתרגזו,תקללו, מה שבטוח - לא
תישארו אדישים.
זה מתחיל קצת אחרי עידן גן העדן, בהפוגות שבין נשיקה לחיבוק,
בין מלמולי ה"ממי" וה"קושקוש". בהתחלה בעיקצוצים קטנים לא
כואבים, ואחר כך בחירחורים של ממש. בסוף היא מגיעה, בלתי
נמנעת, קבלו אותה במלוא עוזה - המריבה הראשונה!
|
יצאנו מהבית, שתי חברות בבטן מקרקרת ובמצב רוח מרומם בדרך
לארוחה חגיגית הממתינה לנו בדיוק בתשע באחת ממסעדות הגורמה של
תל אביב.
בעשרים לתשע כבר היינו באוטו, שועטות קדימה למקום המצוי מרחק
נסיעה של כעשר דקות בלבד מדירתי חמדתי.
|
בוקר אחד בשלהי ספטמבר, מצאתי עצמי עומדת מול המראה ממלמלת
בעיניים מופתעות ועל קיבה עצבנית: "לא, זה לא, זה לא, זה לא
אני". אחרי דקות ארוכות של מנטרה א-לה-גורו דה- שלוותה התחלתי
לקלוט ש"זה כן, זה כן, זה כן".
|
במילים אחרות: הפגזה של הורמונים ופרץ אדרנלין שמשגעים לנו את
השכל הישר ואה, כן ,גם את הגוף. שלא נדבר על תופעות לוואי כמו
חיוכי עגל חולמניים ,איבוד תיאבון והתנגשות בעוברים ושבים
חפים מפשע
|
דמיינו עיניים בורקות, מבט מפולבל, שיער סתור, התנשפות, נשימה
עמוקה, שוב התנשפות, חיוך ענק שובבי... לא, זה לא מה שמוחכם
הכחול הוזה כרגע. תחשבו שנית ותבינו... מי שלא ראה פני אישה
בצאתה מחנות בגדים ושקית עמוסה בכל טוב בידה, לא ראה אושר
אמיתי מימיו.
|
מגיעה הביתה אחרי יום מתיש בעולמי התובעני, פושטת מעלי מדי א'
ומסתערת מיד על הספה הכחולה שבסלון. ישבני מתמקם לו בגומחה
הקטנה במרכזה, רגליי מתמתחות על הקיר, וידי מזנקת בסערה לידידי
הטוב ביותר- השלט. אנחת רווחה והנה מתחילה צריכת הסם היומית
שלי - הטלוויזיה.
|
הם היו החכמים, היפים, המוצלחים, האולטימטיביים.
הוא או היא היו אחד הדברים החשובים בחייכם, באיזשהו שלב יצאו
מהם ובכל זאת, גם נשארו.
הם הותירו אחריהם וטו ברור אחד- אסור לדבר עליהם.
|
לפני שאתם מרימים גבות בפליאה על בקשתי האחרונה, עצרו לרגע
ודמיינו: אתם מגיעים הביתה אחרי יום עבודה מתיש, בתיבת הדואר
בחוץ ממתינה התראה מחברת החשמל על חשבון שלא הספקתם לשלם.
נכנסים הביתה, מפלסים דרך למקרר בתוך בלגן תהומי שלא הספקתם
לסדר כבר שבועיים, רק בכדי
|
"אתה הולך לפאב, לבוש במכנסיים קצרים, טי-שרט וכפכפים, ולאף
אחד זה לא מוזר. אתה לא מוכרח להתלבש יפה, אתה נכנס פנימה,
הברמן מחייך אליך לשלום, בלי מילים מוזג לך בדיוק את הבירה
שאתה אוהב ופוצח בשיחה ערה על הטיול האחרון שלו בחו"ל. ככה
זה", אומר בחיוך חבר צפוני
|
בסופשבוע אצל ההורים בצפון הרחוק, איפה שהוא בין ה"חריימה" של
שישי לקוסקוס של שבת תמיד עולה השאלה: "לימורי, מה קורה, מה עם
חתן לעשות לנו קצת נחת".
|
|
|
יש משהו נוראי
במציאות ואינני
יודעת מהו ואיש
גם אינו מוכן
לומר לי |
|
