|
ביום שבו כדור הארץ הפסיק לנשום גיליתי לתדהמתי
שאני- עדיין עומדת
|
אני הוא חסר האונים והיא כה חזקה
ילדת הגורל שלי, והקורבן שלה
|
אתה מתחיל לחוש עצבני, אתה ניגש לשולחן שלידו אני יושבת ודופק
עליו כמו משוגע: "תגידי משהו, תקללי, תבכי, תשנאי אותי!"
אתה אומר בלחש: "תעשי משהו..."
ואני שותקת, בוהה בחלל, מנתקת עצמי מהסיטואציה המביכה הזו.
|
איבדתי את כל תמימותי בטרם סיימתי לגדול
איבדתי את היכולת לשאול,
בטרם רציתי לדעת הכול
|
לא לקחתי ממך את הכול
מעט עוד נשאר,
בדיוק באותם הרגעים
שאתה הופך לי לזר.
|
ולפתע אני מרחפת
בלי זרועותיך סביבי...
|
אך השקט שורר בחדר,
והחושך בליבי נשאר,
וממך- שהיית הכול,
דבר לא נותר.
ואני מאבדת גם את זכרונותיי.
|
וקצרה גם ידך מלהושיע
ושנינו נשארים יתומים
אני מוטלת נטולת ירח
ואתה אלוהים טובע בעודף כוכבים
|
גופי מפרפר
כילדה בוכיה
שעולמה המועט נלקח ממנה
|
היא הביטה בי,
בעיני התינוק הכחולות,
ולא יכולתי לומר לה דבר.
היא שאלה אותי,
במילים רכות
ולא יכולתי להביט לה בפנים.
|
ורק המסך עוד זוהר בחושך הזה, נאבק במילים השחורות, הממלאות
אותו ללא הפסק, ואני - שיוצרת החושך - בוהה ללא חיים במסך
המרתק. רוחי שעזבה עוד מבקרת לפעמים, מטפלת בפצעיי ובמסכי
הסדוק, מייבשת דמעותיי ובוהה אף היא במסך בריתוק...
|
אנשים מאבדים את עצמם לפעמים,
וגם הציפיות משתנות,מתחלפות ומתקפלות-
ולפעמים אפילו מתות.
כנראה שגם הציפייה הורגת.
|
משתדל להרים את הראש מעל המים, לשאוף עוד חלקיק של חמצן,
אתה מאבד שליטה אפילו על רפלקסים, והכול עוטף אותך בנסיבות...
והמכונה ששואבת את האבק מוסיפה להרעיש ומזכירה לך שאתה עדיין
חי...
|
כבר שבועיים אני מנסה לברר, לפרש,להבין, כלוא בפאזל מפוזר של
מליון חלקים, ולא מצליח למצוא את דרכי החוצה.
כבר שבועיים שלמים מחפש סיבות, הסברים,תירוצים ולא מוצא.
מדוע עזבת אותי?! אני מנסה לברר, להבין ולא מצליח.
|
הפרחים בחלון כבר הצהיבו.סתיו. הוא תמיד בא בהפתעה.
המטפחת הלבנה בכף ידי המקומטת ,נרטבת קלות מלחות הספר,
או לחות כף ידי... חוסר ההתחשבות של עונות השנה ממש מזעזע.
אף הטבע דומה לבני אדם בצורות מסוימות... כמה עצוב.
|
|
|
בתגובה לסלוגן
שהיה הרגע
בחלון:
כל יום הוא הוא
יום חדש, אלא אם
כבר ממש מאוחר
בלילה.
אילה |
|
