[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה









ICQ 159458306 159458306
ילידת 85 עוסקת רוב הזמן בלשכוח את המפתח ולמצוא
דרכים יצירתיות להכנס הבייתה. מבהיריה לכל הקוראים
שלא כל מי שמטפס על חלון מנסה לפרוץ לבית.
וברצינות.
היא אוהבת לרקוד ודיסקוטקים וחברים. בנאדם אופטימי,
רומנטיקנית חסרת תקנה ולא תראו אותה בלי חיוך...




לרשימת יצירות הסיפור קצר החדשות
ידעתי שאם אתה אוהב מישהו באמת אתה לא תוכל לחיות ולשקר לו.
הייתי מייסרת את עצמי עד סוף חיי בגלל הקטע חסר המשמעות הזה.
הייתי הורסת את המערכת יחסים ביסורי מצפון, עדיך ככה. יותר
כואב כרגע, אבל יותר נקי בראש,לשנינו.

אהבה נכזבת
אני באמת מאמינה שאם מה שהיה בינינו היה אמיתי ולא סתם רגשות
שניפחתי מעבר לכל פרופורציה, אז הקטע הרומנטי בינינו עוד לא
נגמר ולא ייגמר כל-כך מהר. אם לא עכשיו אז עוד 20 שנה ואם לא
עוד 20 שנה אז עוד 70 או 80.

הקירות בצבע תכלת של חדרה והעננים הגדולים שציירה לא מכבר
גורמים לך להרגיש כמו בקופסא של צמר גפן מתוק או לפחות כאילו
אתה טס קילומטרים מעל לקרקע. והתמונות, היו שם תמונות שלה ושל
החברים וכולם כל-כך מאושרים כולם מחייכים. גם היא מחייכת, לרוב
היא באמת ילדה שמחה.

לא זכרתי באותו רגע אף אחד; לא את שירן החברה הכי טובה שלי. לא
את דניאל החבר שלי, הבנאדם הכי מקסים שיש. לא אף דבר שהיה לי
חשוב, שימח אותי מאז ומתמיד. רק הוא היה בראש שלי, אפילו
שהתגברתי עליו לפני שישה חודשים.

'לי, הוא לא סיפר לך על כל העניין כשהוא היה כאן כי הוא ידע
שזה יכאב. בשבילו את ילדה קטנה גם כשתהיי בת שלושים, הוא מוכן
לעשות הכל כדי שלא יכאב לך. הוא אוהב אותך באמת'.

ביתספר
כשאתה שמח אתה לא רוצה לשמוע שירים על המציאות, כי גם בוורוד
השמח הזה ברור שיש אפור, אבל לא רוצים לראות אותו בימים
הטובים, הוא נראה לא משמעותי. בימים שעצוב לך אתה דווקא רוצה
לראות את המציאות, אתה רוצה הוכחות שיש לך סיבה להיות עצוב,
שיש רע בעולם הורוד.

זכרונות
הלוואי שיכולתי להגיד שאני מקווה שלעולם לא תיפרדו, אבל האמת
שהאפשרות שתישארו יחד לנצח מפחידה כמו ששום דבר בעולם לא
הפחיד.

אני פותחת את הארון הקטן ומוציאה חבילה קטנה עטופה
בנייר-עיתון. חמש דקות אח"כ אני יושבת עם הראש שעון על הספה,
"היהודים" ברקע ועשן סמיך ומטהר שיוצא לי מהפה. הדמעות עדיין
מציפות את העיניים, אבל פתאום הכל נראה קל יותר

התבגרות
רוב הימים אני יושבת בבית לבד בחדר אני כבר לא בוכה על זה
שיורדים עלי, על זה שמתעלמים ממני, כבר נגמרו לי הדמעות. אני
פשוט יושבת ליד החלון שלי שאינו מסורג מכיוון שאנחנו גרים
בקומה חמישית ומסתכלת על הכביש, על המכוניות שעוברות מהר ועל
הגובה ופוחדת לקפוץ




למה לי לקחת
ללב?







אליהו בן אלישר


תרומה לבמה





יוצר מס' 1544. בבמה מאז 10/1/01 12:33

האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ללילוש שרון
© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה