|
דרור המחשבה
 
זה היה דגדוג, כזה משונה, כזה מוזר. מעולם היא לא
הרגישה דגדוג כזה בראש. אחר כך זה נהפך לזמזום, מין
בזזז בזזז מטריד ולא מציאותי כזה. אחר כך אלו היו
קולות: קטעים של שיחה, שירה, קולות אקזוטיים. היא
חשבה שהיא משתגעת. שעוד מעט והיא תצרח.
הספרנית האדמונית הסתכלה עליה ממרומי הכיסא והטתה את
הראש לפנים כדי שתוכל לראות מעבר למשקפי הקרן שלה.
היא הושיטה לה מחברת ועט. אם לא יצליח לא נורא, היה
כל מה שהיא אמרה. איכשהו המשפט הראשון התערבב עם
המשפט השני ועם המשפט השלישי, ולפני שהיא בכלל שמה
לב לזה, היה לה פרק ראשון ביד.
ככה התחילה ליהיא גרשון לכתוב.
ליהיא גרשון, נולדה 26.3.1987 קוראת מגיל 6 וצוללת
בכל פעם לעולם קסום אחר בו המילה הכתובה שולטת
בכיפה, ואלוהים הוא העט.
גם אם היו לה תקופות בהן הכתיבה הייתה ממנה והלאה
היא גילתה שמעולם היא לא יכלה להתרחק באמת, ואפילו
שהזמן לוחץ הראש עדיין מלא ברעיונות שרק מחכים לעט
המתאים שיביא אותם לעולם.
I was once of long blond hair
And streaming golden eyes
|
A gift of touch
I have fallen for the earth
|
Human to human
Now and again
And so does you
Forever again
|
משחת מכחולך לאורך
ולרוחב
כדי להפיח בי חיים
ונתת לי נשמה
|
כיסית אותי בקליפה
קשה,
כמו של עץ,
בשביל לא לראות את כאבי
|
אורח פורח
בעל ריח לא ריח
נכנס לביתי יום אחד
|
ואז המזוודות במונחות בערימה
מעלות ולן בזעקה דמומה
ומחפשות בעלים ששמם המחוק
היה פעם עליהן כתוב ומחוק
|
הולך בשלג לאורך הרציף
מחושך בא ואל חושך שב
ועל שפתיו נדמה קריאת הקדיש
|
לא, הם לא מבינים
הם לא יכולים
אסורה בציבור כזו הפגנת רגשות
בציבור אסור, אסור לבכות
|
בראשית בראת אהבה
ברחמך הולדת את לבי
משדייך ינקתי את התבונה
ידך המלטפת החדירה בי את הערגה
נשיקותייך בלילה לימדוני תשוקה
|
בזמנו היית המילה האחרונה בחידושים
הדרקולה מטרנסילבניה של הבגדים המלוכלכים
עובדת במרץ ללא ליאות
יחד עם אבקה זו או יחד עם המתחרות
|
זה תמיד תופס אותי בהפתעה
קול השופרים
האם זה קול כאב החיילים?
"דמי אחיך זועקים אליי" אמר האלוהים
|
|
|
החיים זה כמו
ספר של בקט -
טוב מדי
בשבילכם. |
|
