אני בכלל שונאת שירה. לא מבינה מה אנשים מוצאים בזה.
זה משעמם, זה מעיק, זה תמיד נראה לי משתדל, מנסה
בכוח להיות חכם ולגעת, ולרגש, או לפחות כך המשוררים
החובבניים. אולי לא כל מיני גדולים כאלה, שלומדים
לדקלם את השמות שלהם כדי להשמע נורא חכמים. אבל בקיץ
אחד, שכמו בכל שנה כשהשמש יוצאת מבעד לעננים, נכנסתי
שוב לדיכאון התקופתי שלי, השירה זרמה ממני כמו מים,
בלי שליטה. כשלפתע הרמתי את הראש מהדף, וגיליתי כמה
שירים שאין לי מושג מאיפה הם צצו, מיהרתי להחביא
אותם במגירה, מתחת לכל שאר הניירות. פתאום נזכרתי
בהם, ומכיוון שכמו שאמרתי קודם, אין לי מושג בשירה,
החלטתי שאתם תשפטו. כנראה שזאת לא הספרות בהתגלמותה,
אבל זה יצא ממקומות עמוקים.
