|
"כל אדם זקוק למקום בו יוכל לצאת מדעתו בשלווה"
לי נולדה בשנת 1989, היא מכורה לספרים ומוזיקה טובה.
אז סתם ככה אני יוצאת מהבית, ויקרה מה שיקרה. הרבה זמן חלמתי
לעשות את זה. עליתי על הרכבת לעיר הגדולה.
|
היא נכנסה לחנות. סתם, כי היה לה קר בחוץ. אז כבר הסתכלה
בפנים. זו הייתה חנות מתנות, מתנות מהמזרח. היו שם הרבה
וילונות בצבעים חמים.
|
היא הייתה מבולבלת. מבולבלת כי היא לא הבינה מה קורה לה, מה הם
כל הדברים הלא ברורים שעוברים עליה, מה הם כל החלומות האלה,
שלא מפסיקים להציף אותה. לילה אחרי לילה, חלום אחרי חלום, כל
אחד פחות ברור מהקודם.
|
שלפתי את קלפי-
האהבה שלי.
שיחקתי עם החזקים ביותר
|
והדף
לא שמע את הקול
וכל הסערות נותרו בתוכי
|
וכמו מתוך התמכרות
מקלפת
לאט לאט
רואה את הדם
|
זה הולך איתי
לכל מקום,
מסתתר (או נגלה) מאחוריי
|
הוא אמר שאין דבר כזה בלבול
ואני אמרתי שלא קיימת אדישות.
הוא אמר שאין לי דעה
ואני אמרתי שאין לו זכות.
|
אני בודדה.
כמו שלא הייתי מעולם, כמו שאהיה תמיד.
|
לפעמים אני רוצה פשוט לברוח
להפסיק את הכל ולשכוח.
לא לחשוב על שום דבר
כאילו שהכל בסדר.
|
שתלך מכאן כבר, חצופה
שתצא לי מהבטן. אני עייפה ממנה כל כך.
אז אני נרדמת.
|
אנחנו,
כל כך הרבה פרטים קטנים
שפשוט שם
או שלא
|
מה יש לי? אני יושבת כאן מול המראה. מתנהגת כמו ילדה קטנה. זה
התחיל בנעלי העקב, השחורות, של אמא. רציתי לבדוק אותן, התחשק
לי.
|
|
|
אם נעלי קיפי זה
סתם נעלי בית
משובצות, אפשר
נעלי שבי עם
עיגולים?
- התוהה תוהה על
תהיות של תוהים
אחרים. |
|
