|
 32465352 NoKo
התחלתי לכתוב בגיל 16. מנסה להפסיק עד היום.
עמוד זיכרון לכתיבה כה תמימה, שכבר אי אפשר לשחזר.
מתגעגעת לימים הטובים של במה חדשה :)
מה שהכי מעצבן זה שכל פעם הם עומדים שם שעות, מחכים שמישהו יתן
להם להכנס, ובנתיים מחשבים כמה זמן אני כאן. "זה היה אחרי
הפיגוע שם, זה עם ההרוגים, לא לא... זה היה...לא לא...
בסוף מישהו נזכר ואז כל הזיכרונות אומרים אהה ביחד כמו
בתוכניות אירוח זולות, ואז יש שק
|
בהתחלה היה להם טוב ביחד. היתה לה הרגשה שהוא לובש חולצות
אחרות, אבל הוא הבטיח לה שזה לא רציני. אחר כך, הוא כבר לא
דיבר אליה יפה, ובקושי לבש אותה מחוץ לבית. בעצם, הוא בכלל לא
לבש אותה כשהיו שם אנשים אחרים.
|
כמה שאהבתי את הלילות הלבנים האלה. אז, שעוד הייתי צעיר ומלא
אנרגיות, מטורף לגמרי. אני שוכב עכשיו במיטת הקיסר שלי. מביט
על טיפות מים עלובות, נגררות בחוליות אחת אחרי השניה. מנסה
לקום להסתובב קצת בבית. להדליק טלוויזיה, לכבות טלוויזיה.
לפתוח מקרר, לסגור מקרר.
|
תקראו לי מיוחדת, תקראו לי מוזרה. אבל מה שזה לא יהיה- אני
שונה. אני נימפומנית מבחינת רגשות. נימפומנית רגשית היא אחת
שלא אהבה אף פעם. שלא מסוגלת לאהוב. אני, למשל, לא מסוגלת
לאהוב. הלב שלי לא בנוי לזה. אני לא מסוגלת לתת מעצמי. אני
משערת שנולדתי ככה.
|
כשהחיוך הפך עמוק
והטעם הראשון היה צחוק
נתת לי להרגיש
|
הטעם המתוק והמר.
כאבי הדקירה הראשונה
כבר נעלמו
במספר הגדול.
|
חדר גדול, סגור, מוצף
זכרונות
כואבים על דפים צהובים.
|
צבעיו היו כחול ים
והילתו להטה בדם
|
אך לעולם לא תוכל להבין את האושר שבניתוץ השלמות שאתה מעריץ כל
כך. שאתה מסתכל עליה בגאווה יתרה.
העדינות, האצילות, השקט שבכוח.
הטעם המלוח של הנשמה שפורצת את גבולות הדמיון- מעוררת השראה
ממש.
|
ישבתי במרפסת. חמש ומשהו בבוקר. תל אביב ישנה תחת רגליי,
מתחילה להתעורר.
|
אל הארכיון האישי (4 יצירות מאורכבות)
|
|
"ויהי חושך"
(חברת החשמל ) |
|
