|
היא רמת-גנית, סטודנטית, מבל"ליסטית, ציונית, לא
מעשנת, חובבת חיות וערכים, היא הבת של ואחות של,
וגאה בהם מאוד.
היא אשת חינוך, אבל עסוקה בלחנך את עצמה.
בין הצלת כלבים, הדרכת בני נוער וניסיון להתבגר, היא
מוצאת לעיתים זמן "אחר", לחטוא בכתיבה.
העמוד הזו, כולל במרביתו יצירות מנעוריה, אשר חלפו,
תמו, הסתיימו. הוא מכיל רמות קיטש שאינן בריאות
לנשים בהריון ו/או חולי לב.
כל החיים לפניה.
בקול מתון ניסיתי להסביר לו שלא מדובר באדם רע כי אם באדם בעל
נפש פצועה.
"נפש פצועה? אולי, אבל זו לא סיבה להתעלל בבחורה" הוא התעקש.
"הוא לא התעלל, זו הייתה דרכו לאהוב אותי"
|
זהו סיפור על שתי נערות בנות שש עשרה שטיילו ביער. הראשונה,
קרועת בגדים, מפוחדת, רועדת מהכפור. צועדת בפחד, מבטה נע בין
העצים, מחפשת מסתור, חוששת. האחרת, לבושה במעיל וכפפות, הולכת
לה בביטחון בצעידה איטית, נהנית מהשקט, השלווה.
|
החודשים חולפים ולעיתים אני חושב שהזכרון הזה הינו דמיוני
בלבד. ייתכן שהייתה זו הזיה בהשפעת האלכוהול ששתיתי אותו ערב.
אף על פי כן, בכל פעם שאני קולט במבטי זוג עיניים חומות, אני
מחפש בהן את המבט העצוב,
|
"תעצרי את הדמעות" נשמעה הקריאה מרחוק.
הסבתי מבטי, דמות מרוחקת בצבצה בינות העצים מנופפת לעברי. לא
יכולתי להסתיר את החיוך הקטן שעלה על דל שפתי, גם לא רציתי.
כשהגיע לבסוף, התיישב לצידי
|
תמיד בסרטים האהבות כואבות
אבל הסוף מאושר
לא לימדו אותי מה קורה
אחרי שהאושר נגמר
הזמן פתאום נעצר.
|
לו אצעק את שמך
ואוסיף מילות חמד
אשלח בנוסף מבטי תאווה...
|
היפיפיה הנרדמת
התעוררה
למגען של שפתייך
סינדרלה לבשה
|
לכולם עצוב עכשיו,
גם לה,
וכולם בוכים עכשיו,
בגללה.
|
שתיקתך
בוערת בי
חונקת נשמתי
שונא אותה
זו השתיקה
את בתוכה תחיי.
|
בלילה אתה בכית לי
בחלום
הסתכלת עלי ורצית בי
|
לא ביקשתי פרחים
וגם לא נרות
ואל תקנה לי
בשמים או בובות
|
האם אצפה בתום
ובשקיקה?
האם אלווה במבטי
בואך?
|
באתי לומר שאני הולכת
לא זמנית, הפעם לא אחזור
ודווקא הפעם החלטת
שאתה רוצה אותי איתך
|
רואה למולי את דמותך,
לא הבחור שהכרתי
לא הבחור שהינך,
רואה למולי את מדיך
את השרוך השחור
נעליים אדומות
|
הילדה תכולת העיניים
מביטה בי עייפה
מנסה להבין ממראה עיניי
מה בעצם קרה.
|
לא מבין אותי,
אבל תמיד מנסה
לא מצליח להשקיט אותי
אז צורח יחד איתי.
|
השתעשעת במבט חוץ
בסיטואציה הזרה לך
|
כותבת מילים
לאוויר הדחוס
וזורקת אותן
הרחק ממני
ומוחקת אותן
מלוח ליבי
|
רודף אותי
רודף אחריי
נמצא בתוך לבי
ובתוך מחשבותיי,
|
שתקת, חייכת
הבטת אל תוך עיניו
טבעת בתוכן
באשליות חסרות בסיס.
|
והיא הולכת ברחוב
פנים קרות כקרח
דמעות חמות
מתערבבות עם הטיפות
|
אני אתחיל לבכות
ברגע שייגמרו הדמעות,
אני אתחיל לראות
ברגע שהעיניים יהיו סגורות.
|
לילה אחד, בעצם היה זה בוקר,
שכבו שניהם במיטה,
והבינו פתאום שזה לא המקום
הוא לא שלה, הוא לא שלה
|
פתאום אתה מתקשר
זקוק לאהבה
איבדת עוד אחת מרשימת המעריצות שלך
נותרת לבדך.
|
את חושבת עליו
ושוב גורמת, לך,
לכעוס על עצמך.
את חושבת עליו
ונזכרת בו
רואה דרכו את חיוכה של דמותך.
|
איזו חוצפה יש לך
לחזור לחיי כך פתאום
זמן כה רב
אחריי שגירשתיך.
|
וכל שביקשתי הוא שתישאר
שתוציא את העצב ממני
תנער אותי עד שכלום לא יישאר
רק האהבה לא תצא אז ממני.
|
הרגע בו ענדת טבעת על אצבעה של זוגתך,
הרגע המאושר בחייך, כואב, האם גם לך?
האם חשת עקצוץ, על כך שהיא לא אחרת
על כך שבשמלה עומדת אהבת חייך, השנייה
|
ים ורדים
קסומים, כחולים
מבצבצים
מן החורים
|
דמעותיו מכות בארץ
לעיתים בחוזקה
לעיתים בעדנה
|
הדמעות יפסיקו לפגוע,
ואת תתחילי לסלוח
לאהוב מחדש
אנשים אחרים,
להבין,
שהוא כבר הלך.
|
כיצד זה
שהטהור שבטהורים
הופך מזוהם וטמא?
|
שנים חיכיתי
שיכתבו לי
והגעת אתה
וכתבת לי עצב.
|
כתמי דם
נותרו
ועדיין הינם
על מדייך
|
אהוב שלי,
נסיך יקר,
מילים לא מספיקות
לתאר את החיים לצדך
לפרש את התחושות
|
מדוע אתה מסתכל בי
ולא קולט שמבטי מייחל לחיבוקך
וגופי למגעו של גופך?
|
מרימה ידיים למעלה
ונכנעת לכוח המשיכה
לא יודעת לאן אני רצה
סמטאות מכוסות חשכה.
|
ניסיתי לשלוט ברגשותיי
אך לשווא
הם פורצים מתוכי
בסערות וגיצים
|
מחפשת לצלול
מפחדת לטבוע
מחפשת לצלול
זה חדש
|
צריכה מישהו לחלוק איתו
את הלבד שמצאתי לעצמי
את גן העדן הפרטי
שהופך לגיהנום בדידותי.
|
צרכתי אותך
כאילו היית סם
ואני... הייתי מכורה.
|
נאבקת בבכי
תוקפת את הסבל
זורקת רימוני חיים
לשטח הכבוש.
|
אני משדרת אותות מצוקה
והם, אינם נקלטים,
לו רק הייתה מצוקתי שלא במודע
הדברים, היו כה פשוטים.
|
משחקת באש,
מתאבדת,
בלי למות.
ממשיכה לשחק,
נהנית,
מאובדן התמימות.
|
אני מתגעגעת לאהבה
לא אלייך
רק למבט שלך
|
נגיעה קטנה
יד ביד
רגל ברגל
|
לומר שזה הסוף
להוריד את המסך
ולדעת,
שלא יהיו מחיאות כפיים
|
דמדומי ערב
קרני שמש אדומות
בים כחול
רוח מקפיאה מנשבת
חודרת את עצמותיי.
|
לא יודע על החטא
שעוד נחטא יחדיו
עת יהפכו הזיותיי
למציאות ברת קיימא
|
השעות חולפות
באיטיות מתקתקה
לוקחות עימן
את כוחותיי המעטים
|
הרעב גובר עלי,
רעבה נורא...
|
אני שונאת את המגע שלך
הממכר, המצמרר
את הרצון העז שהוא יוצר בי
לזרוק הכל
מלבדך
|
שכחתי איך לאהוב
כיצד לתת את כולי
שכחתי איך זה לסגוד
לרגשותיי כלפי האדם שמולי.
|
שלחתיך אלי מלחמה
לנקום דם הנופלים
להשיב לארצך גאוותה
לעצור את שפיכות הדמים.
|
השמיים קפאו
בתמונה מדהימה
גוונים של אפור
משוסעים בינהם
באור חלוש
|
איך זה שכאב אדום כדם
איטי ונעלם
נחשב רומנטי
אצלם?
|
היא הולכת יחפה
שמלתה מתנפנפת ברוח,
החול הדביק נצמד לרגליה
המתחממות במי הגלים.
|
תכתוב את הכאב שאתה חש
במילים אמיתיות
במילותייך שלך.
|
ואת ילדה, בחרת את בחירותייך,
הלכת אחרי ליבך, גם אם זאת לא ידעת
ואם ליבך לקח, אותך הרחק ממנו,
אל נא תכאבי שהוא הלך
|
לצידה רוקד זוג באינטימיות לא ראויה לדעתה. היא מביטה בהם,
חלקית בסלידה, חלקית בקנאה; היא הייתה רוצה את האומץ שלהם,
אולי את החופשיות שהם משדרים. היא לא הייתה עושה זאת בפומבי
בוודאי, אבל לרקוד כך בחדרי חדרים, בתיאום מושלם ובחושניות עזה
כל כך, הלוואי שהייתה מ
|
"את בחורה של מחשבות", אומר הבחור של הלילה, "את בחורה של
רגשות", אומר הבחור של היום. "את בחורה של בעיות", אומר הידיד
של הלילה, "את בחורה של אשליות", אומר הידיד של היום.
|
אתה חולני, בזה אני בטוחה. אף אחד לא מבין את הדמות שלך, אפילו
לא היא עצמה, עם כל המודעות המוגזמת הזו שיצרת לה. לא יכולת
לפחות להוסיף לה יתרונות לצד אלפי חסרונותיה?
|
השואה מתוארת תמיד בשחור, בחום כהה, ובאדום של דם, השואה
מתוארת כריקה מצבע, מתכלית חיים, מתקווה.
|
אני רוצה לכתוב אותך. לשפוך את דמותך מתוכי. שתצא, שתעלם
האשליה. דפים רבים כבר ממלאים את הפחים ברחבי רמת גן וגבעתיים,
מלאים בחלקים ממך. ועדיין, אתה מסרב לצאת.
|
יותר מכל אני יודעת, עוד מהתקופה בה היית פנוי, שאנחנו לא
מתאימים. אין הדבר מונע ממני להירדם כשאני אוצרת בתוכי את קולך
וריחך, מרחיקה ממחשבותיי אחרים.
|
אתה ממהר אל השירותים, מטיל מימיך, מוריד את המים ונעמד מול
הכיור והמראה. מן הסתם בוחן את פניך. האם בטבעיות לקחת את
מברשת השיניים או שמא הקדשת לה טיפת מחשבה? הידעת שליום הזה
היא חיכתה?
|
עמדתי שם בשמלתי השחורה, היפה, שהוא החמיא לי עליה לא פעם ולא
פעמיים, מעליה לבשתי מעיל ארוך בצבע כהה, על מנת שלא יראו עד
כמה היא מפוארת, ולא מתאימה. השיער שלי היה חלק באותו בוקר,
כאילו בהוראתו, השמיים התכהו גם הם, ביראת כבוד
|
אני מסתכלת עליך ישן. נסיך שלי. זר מוחלט. האדם המוכר והמכיר
ביותר. ואני כבר יודעת שלא אוכל לעזוב אותך. יותר מדי זקוקה
לחיוכים שלך. לחיבוקים שלך.
|
הכעס מצטבר, הדמעות שורפות אך לא יורדות. אני זורקת את הדברים
מצד אחד של החדר, אל הצד השני, אבל חוץ מלהגביר את האי סדר
ששולט בחדר, זה לא עוזר יותר מדי.
|
אני חושבת שאני מחפשת אהבה, ומגלה שאני טועה, חושבת שאני רוצה
נשיקה ומגלה שנשיקה סתמית פירושה דחייה. חושבת וטועה, חושבת
וטועה, מתבלבלת, נופלת, מתיישרת חזרה, ושוב נופלת. בעברית יש
שקוראים לתהליך הנ"ל - מתבגרת.
|
זהו מכתב פרידה. לאדם לא קיים, ולהמון אנשים, שהיו קיימים.
אני נפרדת מאיש שלא הכרתי, אבל יכולתי להכיר, מאישה שלא פגשתי,
אך יכולתי לפגוש, אם רק...
אם רק הוא והיא לא היו מתים.
|
כל הפרידות מתערבבות לי זו בזו, חצי שנה של פרידות וחזרות, עם
דמעות, נאומים, חיבוקים, נשיקות, וכמובן כל סוגי הסקס הקיימים:
ברייק-אפ-סקס, מייק-אפ-סקס, נורמל-סקס, אנגר-סקס, וכל שאר
הכינויים שגיליתי את קיומם רק בחודשים האחרונים.
|
פתאום התמימות נגמרה, נשארתי רק אני, והילדה שבתוכי גוססת.
הייתי רוצה לרצוח אותה, לתקוע בה סכין, כדי שתפסיק לפרפר, היא
יודעת שכבר עבר זמנה, היא יודעת שעליה ללכת לעולם אחר, מישהו
אחר, אבל הילדה הזו לא מתה ואני, לא מתבגרת.
|
הקנאה אשר בוערת בי כל כך בלתי מובנת, אפילו לי עצמי.
אצבעותייך על רגליי אינן מלטפות, כי אם קובעות לעצמן מקום,
שייכות ארוכת טווח.
|
מפחדת להמשיך. מפחדת לאהוב שוב, לאבד שוב. אתה אהבת לצחוק על
הפחדנות שלי, אבל מאז שהלכת היא רק מתעצמת. מפחדת מטלפונים,
מאנשים, מרגשות, מחיילים.
|
"למה אתה אוהב אותי?", גל הרצין למול שאלתה "שוב העניין הזה?
אין לי כוח לשטויות האלו, אני אוהב אותך כי אני אוהב אותך" ענה
לה.
עדי המשיכה "אז אתה תפסיק לאהוב אותי בקרוב"
"אני אף פעם לא אפסיק לאהוב אותך" חייך אליה ונתן למבטו לשקוע
עמוק בתוך עיניה.
|
הוא מצא אותה שקועה בשינה עמוקה, כשהכרית תחת ראשה רטובה
מדמעות. הוא התיישב על השטיח לידה, ליטף את שערה ולחש, ספק לה
ספק לעצמו "מצטער ילדונת, אבל זה בלתי אפשרי".
|
שקט. זה הדבר היחיד שהיא שמעה. היא לא שמעה את נשימותיו בעברו
השני של הקו. היא לא שמעה את קולו. היא לא שמעה את בכיו.
"אהובי", היא לחשה לו, "אתה עוד שם?"
פרק ראשון
|
כל כך הרבה חיילים יש בעולם. אבל אתה הוא החייל שלי. ושל אמא
שלך, ושל אחותך, ושל אבא שלך ושאר המשפחה.
אז איפה אני?
|
אז הרבצתי לו. אז מה? אפשר לחשוב שאף פעם בחיים שלכם לא נתתם
למישהו איזשהי מכה עלובה. והמכה שלי באמת הייתה עלובה, אם לא
הייתי בוכה באותו רגע, סביר להניח שהייתי צוחקת. על עצמי.
|
"ילדה" הוא קרא לה, ומיידית היה מתפשט חיוך רחב על שפתיה,
החיוך שמיועד רק לו, החיוך המושלם.
|
היום בו פגשתי בך, היה היום המחורבן ביותר בחיי. המבט הראשון
שהבטתי בך, היה מבט שונא. הנשיקה הראשונה שלנו, הייתה נשיקה
חלומית.
|
הוא ואני נפרדנו. קשה לי להסביר איך זה קרה, או מי זרק את מי,
כי אני בעצמי לא הבנתי עדיין, אבל מה שבטוח זה, שהוא ואני
נפרדנו.
|
- הוא כבר חלק את יודעת.
- מי?
- השיער שלנו.
|
הוא מלטף את ראשך ואת נותנת לדמעות לזלוג, מתכרבלת בתוכו.
"תבכי" הוא לוחש, מלטף את אוזנך, את לחייך, נושק לשיערך,
"תבכי" ואת בוכה.
|
אל הארכיון האישי (167 יצירות מאורכבות)
|
|
מי? נפלת עליו?
ערומה? מצצת לו?
לא? לא יפה...
החבר של שלי
מלמד את שלי פרק
בהכנסת אורחים. |
|
