|
לי ים החלה לכתוב לפני כחמש שנים. מאז הדיו התייבשה
מעט, הרעיונות לא זורמים כמו פעם, אבל מפעם לפעם,
במוזה של שעת לילה חורפית מאוחרת, או במקום אקזוטי
פיזי או נפשי, המוח מתעורר. הסיפורים הם לא תמיד
סיפורים, השירים הם לא תמיד שירים, אבל זה תמיד
אני.
כל האמת מונחת כאן, לפניכם, כל התמצית המרוכזת במטר
חמישים ושלוש שהיא אני, ברגעי הייאוש והכאב ולעיתים
גם השמחה, 'כמה קל לכתוב אדם'
המון יצירות, כך גיליתי, הופכות את הבחירה איפה
להתחיל למאוד קשה.... אז כמה המלצות מערכת מה שנקרא,
לגבי היצירות שאני באופן אישי, מאוד אוהבת:
"הנסיך הקטן שלי"
"אבנים קדושות"
"אדמת ארץ מולדת"
"מחדש"
"זכרונות"
"כפכפים חומים"
"משחקים בצבא"
קריאה מהנה (:
שוב בלעתי קערה של מילים. בלאגן שלם של דברים חסרי הגיון ממשי.
היא בהתה בי, מנסה להבין מה לעזאזל אני מנסה להגיד לה, ואז...
|
הדלת נפתחת, אבא נכנס הביתה. הוא פוסע בצעדים המהירים והכבדים
שלו לחדר השינה, אחר כך חוזר ופותח את דלת המקרר.
|
כבר שבוע שהם מפגיזים. הצבא בתגובה יצא לפעילות נרחבת בעומק
עזה. איפשהו שם, בין הרי הזבל, הבתים המתפוררים והשנאה האופפת,
כמה עשרות נסיכים קטנים-גדולים מחזירים מכה לאויב.
|
הוא אמר שזה הסוף. שכאן הכול נגמר. הוא אמר שמספיק, צריך ללכת,
כמה עוד אפשר? אז החלטתי שהוא צודק. אולי זה באמת הסוף. אולי
כאן הדברים נגמרים ואין יותר, ואולי לא יהיה יותר אף פעם.
ואולי הוא טועה. אולי לא היה כלום מעולם.
|
פתאום עוזי קפץ, בשקט, במקום, כיבה את הסיגריה שלו במיומנות
שהוא רכש אחרי עשרות מארבים, בתור חייל ובתור מפקד, דחס את
הבדל לאפוד, ואמר בשקט שזזים. הסימן הגיע.
|
ובכן, יום אחד התעורר דוד גיבורנו ובלול התהלך בזקיפות קומתו,
עד שבא החתול, חתחתול בשבילנו, והשמיע צלילים מוזרים מגרונו.
|
וגם אם תצעד בגיא צלמוות
לא תלך בשקט
בדרך הענוגות
|
אם תרשה לי
אשמור חתיכה ממך
אגזור לי פיסה קטנה
שתהיה למזכרת
|
הנחל זורם
סוחב עימו את גופי
את גופתי
|
נועה שוכבת על רצפה לבנה
על רצפה קרה
ובוהה בתקרה
|
במשחק החוקים
כולם אחידים
כולם מספרים
|
ביד שלי יש פרח.
קראתי לו בשם.
קראתי לו בשמה.
|
בשמיים ורודים
ציפור משונה
כנפיים סגולות
ועין שחורה
|
ראיתי ערמה של אבנים קדושות
ראיתי לא מעט יופי בשקית
פגשתי אנשים עם משמעות
|
בלילה ביקר אצלי
אדון המוות
הוא ישב על מיטתי
|
צעדים,
על אדמת ארץ מולדת.
ארץ אוכלת יושביה,
ארץ שונאת אוהביה,
אדמה רצופה מוקשים.
|
שמיים שחורים עיניים כבויות
אלפי כוכבים ידיים שמוטות
מביטה למרחק אל עבר השביל
הכיוון בו הלך משב רוח רעיל
|
נשום את אוויר
הלילה הקר
ותן לנחל
לזרום
|
מלטף את הרגש
מרגיע פחדים
שולח אליי שלושה עשר כוכבים
רוצה ללמד להסביר לשנות
|
עד שתיפול התקרה
אני אשכב כאן
עדה
יחידה
|
מעבר לכביש הרחב
שנקרא המציאות
אפשר למצוא
אנשים מקולקלים
|
ואם יבוא אדם
ובעיניו דמותי
לך איתו
שקט
|
דרך המילים שבאוויר
הצלילים שברוח
המבטים שבחלל
|
ניסית לגעת בי שוב
לרגע
ביד קוצנית
|
נמתחים הרגעים המתוקים כנשיקות של שוקולד
לאורך קו הרקיע הזוהר בארגמן
וענניו מתרפקים כחתול אדמוני על בעליו
|
הייתי רוצה שתנגע בי
שתלטף את שדיי
שתישק לשפתיי לצווארי
|
על הר ללא שם
במקום לא ידוע
ראיתי ארנבת
עומדת לבד
|
זבוב קטן תלוי על חבל
מחכה לעכביש
|
אז הוא לוקח שוב
את החבל העבה
הזה
וקושר את היד שלה
|
אין בי צורך
להתנצל
להתחרט
|
מיליון אורות קטנים ונוצצים
בים של חושך
מתגלים נעלמים בין העצים החשוכים
אור נוצץ לרגע
...
|
בכרכרה רתומה לכלום
ראיתי פני מלאך
בשיחה ללא מילים
שמעתי עונג רך
|
יש אנשים
שלא שוכחים
שלא מותירים
שנשארים חקוקים
|
ממעוף הציפור
שבורת הכנף
מרוטת הנוצות
סדוקת המקור
|
את המשואה הזו
אני מדליקה
עבור אלה שסבלו
|
אתה קורא לי
בשקט
אולי לא רוצה שאשמע
|
עכשיו
אני מנסה לפרוץ את מעטפת העור
המעטפת הקשה
הפגומה להפליא
|
כולנו רק עלים יבשים
שהרוח משחקת בהם כבצעצועים
|
אז תנקה אותי,
מכל הלכלוך הזה
תשטוף מעליי,
את הבוץ הזה
שהתפלשתי בו
|
ובשיחת רעים
לאמור דבר מה
נשלחה לשונו
|
שתיהן פצועות
שתיהן שנואות
שתיהן לבד
שתיהן בעצם
|
ראיתי לא מזמן
ילדה אחת קטנה,
תלתלים לה זהב
ושמלה אדומה.
|
ואז
החבל נקרע
ולא הייתה אזהרה
|
בזמן האחרון אני רואה אותו בחלומות.
בא והולך, חוזר ונעלם. מסתכל עלי שוכבת שם בעיניים פקוחות מתחת
לסדינים הדקים של בית החולים, עם פסים דקים של בדים לבנים
מוכתמים באדום כהה על פרקי הידיים.
אני רואה אותו, אבל לא יכולה לדבר.
|
השתיקה שלך צורחת לי באוזניים, הריחוק שלך צורב לי את הבשר,
ואני רק רוצה להירדם בתוך החיבוק הזה שלך שלא נגמר.
|
מדוע אינך מדברת ילדה קטנה? מדוע גופך נדחק לפינה? פינה חשוכה?
פינה שממנה בורחים ילדים? מדוע אינך צוחקת, ילדה קטנה?
|
כפכפים חומים.
רק כפכפים חומים.
זה כל מה שיכולתי לראות. כפכפים חומים. לא ראיתי את החולצה
הירוקה או הג'ינס המשופשף, לא ראיתי את הגרביים השחורים או את
נעלי הספורט, רק כפכפים חומים.
|
לנשיקות יש כל מיני צורות. כן כן, צורות. מה פתאום צורות?
לנשיקה של חבר טוב, לדוגמא, יש צורה של כוכב.
|
אתה נישא באוויר קל כנוצה
ומתחתיך הדברים כל כך קטנים
ומה גדול יותר
ומה קטן יותר
מהמוות
|
אחד אחד, מסודרים, בשורות, בטורים.
לא זזים, לא נושמים, לא חושבים.
|
היא ישבה לבד ומיליון מחשבות החליפו זו את זו במוחה, כמו
המראות החשוכים שהתחלפו במהירות לנגד עיניה מחלון האוטובוס
הלילי
|
נפערו אז עיניים
עיני התמימים
לא ידעו את נפשם
אם לצחוק או לבכות
אז בשקט הזה
שאין בו מקום
|
ויכול להיות שלפעמים, כשאני עוצמת עיניים כדי להתעורר, אני
רואה אותך.
ויכול להיות שאנחנו מתנשקים.
|
יש המון זוויות לכל סיטואציה, זה מה שאמא תמיד הייתה אומרת,
אבל איכשהו, הזווית שלי אף פעם לא הייתה קיימת. איכשהו,
איפשהו, מתישהו, הזווית שלי נפלה.
|
אתה שוב מוצא את עצמך באותו חדר ישן, עם קירות צהובים מתקלפים
וריח מוזר של עובש מעורב ב... צמר גפן מתוק בכל מקום. ואז זה
מתחיל. הזיכרונות, המחשבות, הכול צף ועולה והמוח שלך עושה לך
הצגת תאטרון ממש מולך, ממש אמיתית, ואתה רואה..
|
המיטה משחקת איתי משחקים.
סיבוב שמאלה. סיבוב ימינה.
הכרית לא נוחה. בלי כרית כואב הצוואר.
|
השקט נח על העננים הכסופים וקרני השמש מחממות אותו קלות
הרוח הקלילה מלטפת בעדינות את עור הפנים החשוף
וניצוצות הגשם מאירים את כר הדשא בזוהר חמים של חורף.
|
באיזשהו שלב נגמרו לי הספקות.
הכל פתאום התבהר כמו הדשא שזור הפרחים האדומים בחצר בצהרי יום
חמסין.
|
אל הארכיון האישי (3 יצירות מאורכבות)
|
|
בוליביה היתה
קצינה??
טוראי במיל'
אפרוח ורוד
מתקשה להאמין. |
|
