|
ילידת 85'
מעדיפה שוקולד, חיבוקים ונשיקות טובות על פני כל דבר
אחר בעולם.
חולמנית משהו. מאוהבת.
רוצה שתגיבו, אפילו כשאין לכם באמת מה להגיד.
וכמובן הכי חשוב, שתהנו.
אף פעם לא היה לנו כסף בבית. היינו תמיד אני, אבא, אמא ועוד
ארבעה אחים. בהתחלה היינו ששה, אלא שאחותי הגדולה, שרון, נהרגה
בתאונת דרכים. וכך נותרנו 5, אני ועוד ארבעה אחים נוספים.
|
היא עמדה שם, בוהה. מסתכלת לכל כיוון מספר פעמים כאילו על מנת
לודא שאף אחד לא יראה מה היא עושה. היא החזיקה את הסכין קרוב
קרוב אל הוריד בצווארה, מנסה לאזור אומץ לעשות את מה שכל כך
היה קשה לעשות...
|
"בראשית ברא אלוהים..." כך הוא התחיל את הספר שלו. יושב על
כיסא מעץ נוקשה, הוא אחז בחתיכת העץ המגולפת, וטבל אותה בדיו.
|
"... העניין הוא שזה התחיל משהוא היה ילד קטן...", אמא שלו
כרגיל דיברה בשמו ולא נתנה לו להשחיל הברה.
|
בשלב מסוים זה כבר איבד את כל הטעם. זה נהיה סתמי. תמיד חשבתי
שבשלב מסוים כבר זה לא יעניין אותי כל התירוצים, הצדקות. זה
כבר לא היה בשבילי... זה היה סתם, כמו שכבר אמרתי.
|
בקפה של מונה כמעט כל המבקרים הם אותם מבקרים מלפני 50 שנה.
רוב האנשים כלל לא מכירים את בית הקפה שלה, ולא טעמו את הקפה
המיוחד, עם הטעם והארומה העשירים במיוחד. כל מי שלא מכיר את
הקפה של מונה, בכלל לא יודע מה זה קפה.
|
הוא הסתכל על התמונה שהייתה תלויה בחדרה, היא ניסתה לגרום לו
לשים לב אליה. ניסתה לדבר, ניסתה להקשיב, ניסתה להצחיק, אבל
כלום לא עזר, הוא שקע בתמונה שהייתה תלויה בחדרה.
|
הוא עמד על השביל שמאז ומתמיד הוביל לביתו, מוכה געגועים, מעלה
זכרונות. וכעת היו לו לבטים קשים אם הם עדין שם בכלל...
|
"וואו, היא מדהימה, את לא חושבת ככה??" שלומי שאל אותי
"אממ, אני נורא מצטערת להגיד לך, אבל קצת קשה לי להגיב עכשיו
כשבכלל אין לך בושה להגיד דבר כזה לידי, החברה שלך, על מישהי
שפעם הייתה חברה שלי..." ניענעתי בראשי לחוסר הסכמה.
|
בבוקר לא אוכלת כלום. בצהרים אמא כבר מכריחה. אני אוכלת יפה.
באמת יפה. את כל תפוחי האדמה והבשר שהיא הכינה במיוחד בשבילי.
ובשביל שתהיה מרוצה עוד יותר אפילו גם קצת סלט ירקות קצוץ דק,
כמו שאני אוהבת. היא לא מסתכלת ואני חוטפת עוד עוגייה. עוד קצת
גרעיני חמנייה.
|
"אין לי אויר", הוא אמר. "אני מרגיש שהכל מתמוסס לי מול
הפרצוף..." נאנק בפעם האחרונה בחייו. הוא נתן בי מבט אחרון,
ניסה לחייך ולומר שזאת לא הייתה אשמתו, אבל הוא כבר לא הספיק.
הוא שקע בתרדמת נצח, הלא היא מוות.
|
"אם זאת אהבה אז למה היא לא טובה?" כך אומר השיר, ואכן האהבה
הזאת שאני חש כלפיה היא חד צדדית, כמעט כמו כל האהבות בחיים.
מעטות הן האהבות האמיתיות שיש בחיים, ואני אוהב את נעמה.
|
עמדתי בדיוק באותו אזור. לא יכולתי לזוז משם - לא מטר, לא
מילימטר. הכל חזר אלי.
|
ואני מסתכלת על גופך, חסרת יכולת לעשות דבר. חסרת אונים. רוצה
כל כך להיפרד, רוצה כל כך לומר מילה. ושפתי שותקות, כבר לא
צועקת. כבר לא בוכה. שותקת.
|
"איפה אני?" הם הורידו ממנו את הכיסוי שהיה לו על העיניים,
ולפניו נגלה חדר אפלולי ואפוף עשן.
|
בנקודה ההיא בדיוק הכל נגמר. לא היה יותר טל ורותם, לא יהיה
יותר טל ורותם, פשוט בגלל שלא יהיה יותר רותם... רותם מת, הוא
מת.
|
בתחושה מעורפלת וכבדה הגעתי למקום הזה שכולם מייחלים לו - גן
עדן. אדם וחווה, עץ הדעת ועץ החיים. ענן קודר של כאב שאפף אותי
כמעט למשך כל חיי, החל להתפזר.
|
ראיתי את הגוף שלו צונח ונחבט בקרקע בחוזקה. "אני לא
מאמינה..." הייתי בפאניקה נוראית. "מה?! מה קורה פה? בבקשה
שמישהו יגיד לי שזה חלום..." צעקתי ולא יכולתי להאמין.
|
אני מסתכלת מהצד, ורואה את החיים כפי שהם באמת. רואה את האנשים
כפי שהם באמת. אני חודרת לנשמה של אנשים. מבינה אותם. סולחת.
עד שהם מתים.
|
וכך תמה לה כל האהבה מן העולם,
אחרי מלאכים היא הפליגה,
אל עבר אופק ללא קץ.
|
גם אם אתן את הכל,
גם אם אחזיק חזק
גם אם אנסה שלא ליפול,
גם אם החלום לא יודחק,
|
הרצח כבר היה,
העדות עדיין קיימת.
קשה להתעלם ממוות אכזרי,
מיד שאת הסכין נועצת.
|
...וינוחו בשלום...
מהדהד בורשה
ולא יאלצו עוד למרוד,
וכבר לא יכשלו.
|
אלפי חתיכות קטנות,
אדומות, יתומות.
|
אנשים חיים, אנשים מתים
אנשים קמים, אנשים נופלים.
אולי רק אם אפסיק לחיות
אז גם המוות יראה פשוט.
|
אש הגיהנום מבקשת לקחת,
מבלי להרגיש אני חסרת כל.
חיים שלמים שהיו ואינם,
וכעת רק הצורך לסבול.
|
אתה.
הנשמה התאומה שלי.
האחד שמבין אותי.
|
בורחת, עוזבת ולא רוצה לחזור,
קשה לרצות לחזור, לקור ולכפור.
לא מביטה לאחור, השערים ננעלו,
פסיעות רגליי ממהרות, ידיי עייפו.
|
בלי אומץ מחפשת
את כל שביקשתי מימיי,
בוחנת מקרוב
את מסדרונות זכרונותיי.
|
במבט אחד הוא נפרד,
עם חיוך קטן של מרירות.
|
גופה קטנטנה של תינוקת חייכנית,
כזאת שעד לא מזמן רק צחקה.
צחוק כזה של פעמונים,
צחוק רק של ילדים קטנים תמימים.
|
היא בוכה בלי סיבה והיא מאושרת,
רוצה להיות לא היא ורק אחרת,
משתוקקת להיות כל כך מיוחדת,
רוצה לצרוח ולהיעלם מהמסגרת.
|
זה לא סתם אור ירח,
זה אור מיוחד.
זה לא סתם אור ירח,
למרות שהוא פה לעד.
|
נשכחה התודה,
נותרה המחילה.
גם אהבתם;
גם שנאתם;
גם קנאתם;
כבר אבדה.
|
וציוץ ציפורים ישמע מכל עבר,
ייתן לי את הכוח להרגיש, לאהוב.
|
יד אוחזת ביד,
עם רצון למגע אנושי.
יד חמה ויד קרה,
אהבה ושנאה.
|
להיכנס לים התקווה,
לרצות ולהעז,
לחשוב,
להסתכל קדימה.
|
כל השלגים נמסים מן ההר
וההר איננו מחליק.
ממקום לא ידוע וודאי לא מוכר
הם ממשיכים, זולגים, בוכים.
|
כשתישק השמש את הים,
והרקיע ישנה את צבעו,
|
לאן לוקח המוות?
ומאיפה התחילו חיים?
ומי בכלל רוצה לדעת
איך נפלו גיבורים?
|
אם תטבע,
בתוך ים ותיסחף,
לא אושיט יד לעזרה.
|
כשתפציע שוב השמש,
אחבא אל השמיים
שמא גופי יתמוסס -
שקרח לא יהפוך למים.
|
הזמן לא זז וחמה עוד לא הפציעה,
הצעדים מכתיבים את הריקוד.
והשחור עוד עמוק בתוך הרקיע,
אף אחד אינו טרוד.
|
ובעודי תרה אחריו
והוא בורח מדמותי.
ובעודי כמהה אליו,
אך הוא אינו שלי.
|
"רווחים יתומים ביומן?"
האם רק זה מה שנשאר?
|
האם אלוהים קיים?
האם יש עוד טיפת רחמים בעולם?
האם אלוהים מנסה לשלוח סימנים,
להראות שהוא עוד פה,
אולי גם לעשות ניסים?
|
היום אני נוסעת.
זה ממש לא משנה לאן.
לא יודעת מתי אני אחזור, לא יודעת אם אני אחזור, אבל אני
נוסעת.
|
ניתוח השיר 'גברת פלפלת'
אני אישה קטנה מאוד ושמי פלפלת
יש לי כפית קסמים קטנה
כפית פלאים שובבה
והיא עושה לי לפעמים צרות כאלה
מזל שהכל קורה רק לטובה.
|
גשם.
אני יוצאת החוצה, רוצה להרגיש את הטיפות זולגות במורד גבי, על
חולצתי האדומה, חודרות דרך הבד, ומלטפות את גבי בקרירות הנעימה
שהן מותירות בי.
|
השפן הקטן שכח לסגור הדלת,
הצטנן המסכן וקיבל נזלת.
לה לה לה אפצ'י
לה לה לה אפצ'י
לה לה לה אפצ'י
לה לה לה לה.
|
אני שונאת את האנוכיות הזאת שבי. שאני רוצה דברים רק לטובתי.
אבל זה כל כך הרבה לבקש שתהיה פה לידי?
|
קראתם פעם את מה שאני כותבת? ניסיתם להבין מאיפה זה בא? למה
אני לא מסוגלת לכתב שומדבר שמח? אולי בגלל שזה תמיד יצא מטופש
ולא לרוחי. אני כבר לא יודעת, כנראה שטוב לי מדי עכשיו מכדי
לכתוב, אני חושבת. אני בעצם כבר לא יודעת. טוב לי או רע לי...
סתם.
|
נשכבתי על הבמה, הסתכלתי על השמיים הכחולים, העננים. השמש
סינוורה אותי, אבל לא היה לי אכפת. השמש היא סתם תירוץ לא לשכב
שם, על הגב - בלי דאגות.
|
"יודעת מה? לכי, תראי לי למה את מסוגלת. אם תהיי ממש טובה,
תהיי הבת הראשונה המחבלת! נעשה לך כבוד גדול, נשלח אותך לאיזה
בית קפה גדול ואם תעשי שם פיצוץ גדול, אז הכבוד שלך יהיה גדול
גם הוא"
|
השמש כבר מתחילה לשקוע, אל תוך רקיע אפור וקר, והוא מסתכל על
השמיים, אל הים, שנמצא בדיוק מול המרפסת שלו, מתמוגג מהמראה
שנראה לפניו. אך מיד חוזר לענייניו - ממשיך לקרוא את העיתון.
|
שמתי לב להרבה דברים מאז שחזרתי לכאן.
שמתי לב לשמיים הכחולים
|
|
|
אין כבוד בין
אדם לאדם, אין
כבוד בין אדם
לסלוגנים!
בל נשכח- הדף
האחורי הוא כל
מה שתשאיר
האנושות אחריה.
זוזו לסטרי,
נביא זעם (מחיר
מיוחד לגימלאים) |
|
