|
שלום. אני שחר, יוצר וכותב כמה שיש לי זמן והשראה
התמונה צויירה ע"י נטאליקה היבשר, חפשו אותה בבמה
אני סופר את השריטות, אחת פגעה בי מעל לעין, פחות או יותר
בגבול הבטוח-מסוכן, טיפות של דם שנושרות על הריסים, צובעות את
חצי הפנים הימני שלי בקווים של אדום.
אחת לאורך היד, מתארת את הצורה של הוריד שלי, גורמת לאחיזה שלי
להיות זהירה בגלל הרעד
|
24 מוביל לרמת השרון, 45 מגיע לאן שאני הולך, ואני וטום יורק
הולכים לאן שהנהג מחליט, בלי תלונות. רק מעדיף את זה, לבהות
דרך החלון, לראות את המספרים של הבתים הולכים אחורה, אין מה
לדאוג. אנחנו עדיין ביחד.
|
אני יושב בסניף של מקדונלדס, ליד בערך עשרים וויאט-טראש
לוק-א-לייק שבולסים את הפרות המתות שלהם ומתחלחל.
אישה שמנה אחת, עם שיער מחומצן צהוב, פנים מאופרות בכבדות,
ושומן בקר שנוזל לה מהפה.
|
"תראה. אני יודע שאתה עצוב.
אבל זה לא סוף העולם" וכשהוא לובש את פאסון האימא הפולנייה
שלו,
"בסוף תהייה חולה".
זה מה שגרם לי להתפוצץ.
"מה שיגרום לי להיות חולה זה הזיוני שכל שלך
|
זה לא מתאים לו ככה, לקבוע פגישה ולא להופיע. אני אנסה את
הפלאפון שלו, מקבל צליל חיוג, מקבל הודעה פתאומית שהמנוי
איננו מחובר. כלומר- המנוי ניתק לי בפרצוף.
מעניין מה קרה למנוי.
|
רמי לא סובל לראות אנשים מקיאים. הוא מפטיר איזה "איכס" קטן
ובורח למעלה, לא משאיר אותי בדיוק על קוצים, לא ממש מעוניין
לדעת מה היה לו לספר לי, כרגיל מצפה לאיזה גילוי טיפשי על
אנשים שאני מכיר, אבל שלא ממש אכפת לי מהם.
|
אבא שלי חוזר לישון בין הקריסטלים של אמא שלי, קריסטלים
לבריאות, קריסטלים לאושר, קריסטלים לכאב בטן.
קוים בצבעים מטורפים בטח מקיפים אותו, ממלאים אותו בכוחות
על-טבעיים. אבא שלי. נרדם מוקף בנסים חיים.
|
הוא לא היה מתוסכל, כי הוא לא ידע מה היה הדבר שחסר לו. אבל
הוא ידע שחסר משהו.
חוץ מלהמשיך ככה לא היה לו מה לעשות.
|
בדרך רועי מדבר אלי, אומר לי שהכל יהיה בסדר, שאנחנו פשוט
צריכים לשתוק על זה, לשכוח מזה, לשכוח מזה, והוא מסתכל עלי
כשהוא אומר את זה, במבט מזהיר. לשכוח, הוא אומר.
בסדר. אז לשכוח. לי אין בעיה עם זה.
להפך.
|
ואחר-כך כל הסצנה הזאת, ליד המראה, אחרי המקלחת
פוסט-קטע-שלוש-שעות-במים-רותחים-כדי-לשטוף-את-ההרגשה הרגילה,
אני עומד ובוחן את הגוף שלי, חלק אחרי חלק, ואז שוב בחלקים
יותר קטנים , במחזוריות של טור גיאומטרי הולך וקטן.
|
אני יושב ברכבת צפון, בצומת, ובנתיים חמישה אוטובוסים עברו בלי
להתפוצץ ובלי להרוג אותי.
|
וכשאני הולך לבד בחושך, ההרגשה היא אותה הרגשה כמו להיות בן
שבע, על עדן החלון, ידיים פרוסות ומבט מעורפל, מרגיש איך העולם
ואני לבד, ואפילו זה לא. אני לבד והעולם לבד, ואתה בוכה על
העולם, ועליך, מנסה לחבק אותו אבל אתה רק בן שבע, או שמונה, או
שמונה עשרה, והעולם
|
ומה שהכי פאקינג אנואינג זה הגאייז פה. כל אחד הוא לחשוב אני
מלך, והוא חושב איך הוא פאקינג סנאפס היז פינגרז, אני להיות
באה, כן?
בניו-יורק היה לי בחור טוב, יהודי טוב, קראו לו יונתן,
|
כמו בכל שאר הדברים בחיים שלו, גם זה סירב לעבוד. הוא החליט
לעזוב את זה ולחכות. הוא שם פינק פלויד במערכת וניסה להירגע.
לפחות זה הצליח לו. כשהתעורר, לקראת סוף הדיסק, החליט שזהו.
פעם אחת ודי.
|
והסיבה שאני לא יכול להזיז יד או רגל היא, ששני בחורים די
גדולים מצפון הארץ מחזיקים אותי, אחד בכל יד, בזמן שבחור
שלישי, קצת פחות גדול אבל די מכוער מנסה מאוד לפגוע לי בבטן,
אבל מפספס ופוגע בצלעות שלי, שוב ושוב ושוב ושוב.
|
יש כל-כך הרבה ארוטיקה בצורה שבה הקפה הראשון של הבוקר נמזג.
ההטיה האיטית של הקנקן, הטיפה הראשונה שמבצבצת, מתגרה, נוזלת
לאט ובחושניות במורד השיפוע המתכתי, מאיימת להגיע אל התחתית
ומשם לנזול אל השולחן, ואז הפרץ המהיר והאלים של המשקה, שחור
ורותח.
|
הפסיכולוג שלי אומר, אתה מפחד לקחת שליטה על החיים שלך. אתה
מוותר מראש. אתה מפחד מאחריות.
ואני אומר, נכון. אז?
|
גיהינום זה לדעת בדיוק איך לא לטעות, ולפחד לטעות.
גיהינום זה להיות מאושר בכפייה.
גיהינום זה ידיעה מוקדמת.
הסיפור עם אופק, הוא כזה.
|
אני מרגיש איך העולם מסביבי רועד, השמיים נהיים אדומים, השמש
קופצת. העולם שר לי שירים של אהבה והיקום כולו זז יחד איתי.
והכל בגלל מציצה.
|
כמו כל ערב אני יושב ומסרק לה את השער, וכמו כל ערב הכלבה
מתחילה עם השאלת המטומטמות שלה.
|
אורי, הבן של צבי (לשעבר זלמן) סגן-אלוף (מיל') ויפה, עקרת
בית
ואשת לפידות, נכנס, כבכול יום שישי אל הסלון הקטן והחשוך.
|
יותר מהכל, יותר מהמחשבה על לפגוע בה, הפריעה לו ההרגשה שהוא
לא כנה עם עצמו. לה לא היה אכפת לו לשקר, היא הרי רצתה לשמוע
את זה. אבל הוא שיקר לעצמו, והוא לא רצה שזה יקרה. הוא לא רצה
להתרגל לזה, לשקר.
|
וניצוץ אחרון של בוקר הבריק שיער מבולגן לפני שנת הצוהריים
כשדמויות אימהיות נאספות מכל עבר לאחל לילה טוב
|
אני רוצה לעשן
עם אדוארד נורטון
סיגריה של מנוחה יגעה
|
מילים מתיזות
כמו זרע, משהו
שעושים לבד, משהו
שיוצא מהר.
|
שעת מעשה מסוכנת
יותר מלשמור סודות,
והתחסדות אין-סופית
והשלמה עם הקץ
ופלצנות מעצבנת
|
אני אפתח
עם הטיפה הראשונה
שתפגע בי
עם האדם הראשון
שיגע בי
|
אני הולך להיוולד מחדש
אחרי המלחמה האחרונה
אז קדימה.
|
שכחנו עם הזמן,
את השיעור שלמדנו עוד ביום הראשון
כשבכינו, כי היינו חיים, וכי
רצינו שכולם ידעו
הנה, אנחנו חיים
|
רצפות ממורקות מקושטות
במפרצי גוויות פרקט
חדר מת מקושט בזיכרונות מתים
אוויר עומד הולך ונעלם
|
אולי אני לא נרדם
כי קשה לישון לבד
אחרי שכל-כך הרבה זמן
ישנתי לבד
|
חטאתי לפניך
זיכרון פניך
נעלם ממני
|
וגם לך אני לא סולח
אבל גם לא כועס
רק משועמם ממה שהיינו
וממה שמצאתי שאת.
|
חפשו אותי על הגבעות
בועט בעצמי ואומר "הנני"
קח אותי אם חטאתי,
אבל לא תוכל להכות בי
חזק יותר
|
אין דרך לאמן את הלב להתכווץ בפחד.
וכשישבנו ליד האש,
שרק לפני שעה הדלקנו,
חיכיתי לאסון, למעידה...
|
העשן כל-כך כבד,
עד שהוא נתלה מקצות האצבעות שלי
ונוטף כלפי מעלה, קצת חושני
קצת מפחיד
|
על גדת רחוב יוסף קארו
ישבתי והנחתי ראשי
על שמלת הבטון
על בגדי החזון הישנים
של תל-אביב
|
הרגשתי איך העשן עובר מולי
יכולתי להרגיש איך, עם קצת מאמץ,
אני אקח את העשן לתוכי,
כדי להרגיש חלק ממך, כדי לבוא ממך...
|
מה צריך כדי לגרום לי
להתעלם מהחתכים שביד שמאל
כדי לשכוח איך הצלתי את עצמי מעשרים המעלות
שמפרידות בין צידה הפנימי של היד לבטן שלי
|
סיפורים על איך
סגדנו לאלים אחרים
וראינו דברים אחרים
וידענו לסגוד ולראות
אחרת
|
בוהק קטלני של שיעור
שלא נלמד בזמן
אלימות סתמית, שנראית
חסרת חשיבות
כשהתפאורה היא חוף לבן, בתולי
|
אם תתפלל
חזק מספיק
ידיים יחבקו אותך
בעדינות
|
שנים של הרגל
הולכות לאיבוד,
יוצאות וחיוך על פניהן
עיניים נוצצות בברכה אילמת
של פרידה ואיחולים חמים
|
אני אוהב לראות איך
החמצן מזדיין עם
הסיגריה שלי
והופך לעשן
מטמורפוזה קלה
כדי להעביר את הזמן
|
באלבום התמונות
מסגרת ריקה
מקום לציין
את היום שבו נולדתי
שוב
מתוך שברי היסטוריה
נקיה מדם
|
ותראי איך הסברתי לעצמי
את מה שגורם לי להתרחק
כמו רגש נעלה, או מקום שרק אני מכיר
בן זונה מתנשא, מן הסתם.
|
החבר שלי ממשיך, מדליק סיגריה, מוציא על הריאות שלו את
האגרסיות, יונק עשן כבד לתוכו ומוציא אותו בנשיפה מהירה. "ואת
יודעת מה הכי מעצבן? שאנשים כמוני" אצבע מכוונת כלפי החזה
שלו "שעובדים קשה, המון זמן" עוד שאיפה מהסיגריה "שיש להם
איזושהי שליחות"
|
אל הארכיון האישי (1 יצירות מאורכבות)
|
|
אנניי לא
מגממגם. פשוט
ק-קר פ-פה.
אששכנזי שעיר
ומגגמגם. |
|
