|
באמצע העיר
מכונית שעוברת
ומטוס שחצה
מחשבה מבורכת
עוד בטרם נולדה
כאן באמצע העיר
הרמתי ידיים עד לגובה סביר.
אז מלקק את העולם שלא ייזל לי בין האצבעות
שמכסות בעצלנות שתי עיניים פקוחות
עץ אחד גבוהה מתענף בין המרפסת
לבין האנשים שברחוב
ואיש מוזר עוד משחק תופסת
עם מחוגי השעון.
בצל חיוך אחד עייף ואמיתי
אני נאנח ואת איתי.
חרון אפי הוא הקיטור
של רכבת חולשותיי
במדרון התלול
מפסגת שאיפותיי
ביום שאחרי הבלבול.
|
כל הדרכים חסומות,
כל הנשים בתולות,
כל השקרים לבנים
והם לא נגמרים.
|
מדקלם את ההתרגשות
ברגעים שפוחד למעוד,
מושך בחבל, את מושכת בחוט.
תמיד רציתי עוד.
|
דיפלומטיה של דמעות ושל תחתית
דנים לי על הלחי השמאלית
מרגיש כל דבר כעת.
|
ממלא אמבטיה
בשבילי ובשבילך
אותי הסבון מסתיר,
אותך הוא מלטף
|
שמעתי ברדיו
שהיום יום שלישי,
שלא ירד גשם
ושאת אותי תראי.
|
איזה רגלים לבנות היו לה לסוציאלית
כמו גבינה 9 אחוז שהגישו כל בוקר במוסד
|
אז מלקק את העולם שלא ייזל לי בין האצבעות
שמכסות בעצלנות שתי עיניים, עיניים פקוחות.
|
שורות, שורות
הולכים שעות, שעות
בניינים גבוהים מהתלים בראשנו הקרחים
|
מכון את הלב למקום
שבו ראיתיהו עוזב
בפעם האחרונה
|
לך זה קל כשרק אני מדבר
לי קל לא לחשוב ולהמשיך לפזר
|
והימים חמים, אני מראש נכנע לזיעה
שתשטוף אותי ואני אותה במקלחת קרה
|
צריך את דמותך
שאותי תאסוף
כלבנה מכנסת
גלים אל החוף
|
עוד מעט ישוב הגשם בכל מיני גדלים
נשב יחד במרפסת נביט בעציצים.
|
אומרים שבחושך יותר קל לדבר
ותסגור את הדלת של המקרר.
עוד תחטוף לי שפעת באמצע הסתיו,
תעזוב את אחר כך תראה מה יש עכשיו
|
העץ בסתו הוא עורק דמי,
על לוח הזמנים לא כתוב שמי,
הילד לבן מירח ומגיר.
|
כשאת קרובה הכל פתאום
מובן
לי.
|
"עם דף כה חיוור
וטיפות דיו דלילות
יומי לא שיכתב
את טיוטת הלילות"
|
ואת אומרת,
זה יעבור אחרי יום או יומיים,
ומפתחת שיחה על קור
על עובי הגרביים.
|
"בחיי האהבה
ובמותה אני נשבע
נפרד זה מזו
ונצעד לחופה"
|
שמי פאריס כחולים וצחים
רוצה לעוף בכל כוחי
רגליה תמירות ליבה אצילי
הכבלים חזקים אך כך גם אני
|
תלמד. תתמלא.
תזדקף.
תביט סביב.
ושוב תבחן
|
משתדל,
או לפחות מנסה לא לפחד
את אומרת תתכסה.
|
אל הארכיון האישי (31 יצירות מאורכבות)
|
|
אומרים כי אני
אינני אני אז מי
אני בכלל?
אני |
|
